דיסוציאציה שלא נותנת לי לחיות

כבר 8 חודשים בערך אני במצב של ״מוות נפשי״. הגוף עדיין כאן כנראה נושם וחי בלעדיי. הנפש מתה. מרגישה ללא יכולת מילוט מהמצב הזה וחסרת שליטה. אני לא מרגישה קיימת, לא מרגישה אני. זה לא העולם שסבב אותי לפני כאילו נכנסתי למצב אחר ואני לא יוצאת משם,אין לי את הכלים,כי גם הכל נשכח. פשוט נתקעתי על איזשהו סרט ואין משם אפילו פתח קטן שיעזור לי להיזכר ולנסות לחזור לעצמי שוב. אפילו זכרון קטן.

נכון שלפני חודש בערך היה גם בנוסף לזה דכאון שלא הצלחתי לשאת עוד ועוד חרדות קשות שלא נתנו לי לצאת מהבית חודשים.
ועכשיו יש הקלה גם בדכאון וגם בחרדות בעזרת כדור חדש שהתחלתי.. אבל הסרט הזה עדיין ממשיך ולא עוזב ואני לא מרגישה קיימת. שום דבר לא נראה לי ברור,אני מרגישה מפוצלת ואטומה בנוסף לזה.
אני לא יודעת מתי זה יגמר.
הכל אני עושה באופן אוטומטי,אנשים מבחוץ אפילו לא יבחינו במה שעובר עלי ביפנים,כי אני יכולה לדבר בהגיון כביכול ולתקשר... ואני נראית נורמלית, אבל העניין הוא שיש מרחק של שמיים וארץ בין מה שרואים עלי מבחוץ ובין מה שעובר עלי מבפנים.
כאילו נמחק לי חצי מהמוח.
הכל זר לי,החדר שלי זה לא אותו החדר שהיה גם לא המשפחה שלי וגם לא הרחוב. כל העולם שהיה לי קודם נשכח לא שגם הוא היה כזה טוב אבל לפחות היו בו דברים מוגדרים יותר,הייתה לו איזושהי קרקע.
לא ברור מה יחזיר אותי שוב להרגיש ולחוות את החיים האלה שדלת כבדה מאד עם מנעול חוצצת ביני לבינו, שום דבר לא מרגיש לי יציב וגם זה מתוך בסיס לא יציב.אני לא מצליחה לארגן כלום,השליטה לא בידיי. לא יודעת מי אני בלי משמעות משלי לדברים, מציאות מעווטת. מתי הסיוט הזה יגמר? ממש ממש קשה לי!