הפרעת חרדה, דיכאון, -אישיות גבולית?

לדר' שלום רב,
אני בחורה בת 22 וסבלתי מהפרעת דיכאון כל חיי לסירוגין ולאחרונה (לפני כ-3 וחצי חודשים) פרצה לי הפרעת חרדה קשה בעקבות שימוש מאסיבי וארוך טווח בסמים קלים. בשלב זה התחלתי בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי (תרופתי). אני לוקחת כבר חודש וחצי 150 מ"ג לוסטרל ו-0.5 קלונקס שאני עכשיו בתהליכי גמילה ממנו. המצב הוטב מעט אבל עדיין לא תקין.- יש לציין שלפני כן הייתי בחורה מתפקדת לחלוטין למרות הדיכאונות הייתי פעילה, הסתדרתי במסגרות והיו לי חיי חברה פורים. מאז החרדה הפסקתי את לימודיי באוניברסיטה, לתקופה של יותר מחודשיים לא יצאתי מהבית כמעט, צמצמתי את חיי החברתיים משמעותית, הדיכאון התעצם ואני מתקשה להתרכז או למצוא עניין במשהו. לאחרונה נתקלתי בהגדרה של הפרעת אישיות גבולית ואני יודעת שלא ניתן לעשות איבחון באמצעות הפורום בלבד אך ברצוני להתייעץ בכל אופן על מנת לדעת אם קיימת סבירות כלשהי שאני סובלת גם מהפרעה זו ואם יש צורך בבירור נוסף. לכן אתייחס למאפייני הקשורים במאפייני ההפרעה. אני אובדנית מאז ומתמיד, עוד לא היו ניסיונות התאבדות בפועל אבל מחשבות בלתי פוסקות ורצון כנה למות. (המעבר שמרצון לכוונה ממשית נחסם בעקבות עניין מצפוני). בתור נערה צעירה יותר נהגתי לחתוך את עצמי.- מה שהפסיק בכמה שנים האחרונות. עישנתי מריחואנה בכמות מוגזמת לתקופה ארוכה- עד שפרצה החרדה. ובעבר הייתי השתמשתי בחגיגת לתקופה. ולא יודעת אם שווה לציין אבל גם מעשנת סיגריות שנים רבות. כשניסיתי להגדיר את הדיכאון שלי ניסחתי את זה כתחושה שלא יכול להיות לי טוב בעולם הזה מעצם היותי מי שאני, שהאופי שלי ברמה הכי בסיסית ובלתי ניתנת לשינוי בהכרח יגרום לכך שיהיה לי רע כי אני לא בנויה בשביל להתמודד עם הדברים הנוראיים שיש בעולם, עם כל גילוי של רוע ואכזריות. יש לי דפוס חוזר בקשרים חבריים חדשים שאני תולה המון תקוות בקשר ומנסה לאלץ עליו קרבה שלא קיימת בפועל, אני נפתחת יתר על המידה, הופכת אובססיבית לחלוטין לבן אדם השני, מרחיקה אותו וככל שהוא מתרחק כך מתגברת ההתנהלות המשוגעת שלי (מיליון הודעות, שיחות, מעין סחיטה רגשית- איומים שאפגע בעצמי ועוד) אני נעה בין הצגת אהבה ללא תנאים ובין אכזבה במהירות לא הגיונית ואני לא מסוגלת לעזוב את הבן אדם לא משנה כמה ברור לי שאני צריכה, אני מתעקשת להוציא ממנו רגש ואנושיות בכל דרך אפשרית. בזמן הזה אני נפגעת עמוקות, אני מרגישה נורא על איך שאני מתנהגת ועל כך שלבן השני לא אכפת ממני ושהפתיחות שלי "הבריחה" אותו. אני מרגישה שאין לו לב, שהוא לא אנושי שהוא רע ומנסה להוכיח לעצמי שלא יכול להיות שאנשים יכולים להיות ככה. אבל מצד שני יש לי קשרים אחרים ארוכי שנים בהם אני מתנהלת נורמלי לחלוטין ואפילו אם היו רואים אותי במצבים שאני מתארת לא היו מאמינים שזו אני. וכאן נכנס לעניין עניין הזהות. בשל הניגוד העצום בין איך שאני מתנהגת בסיטואציות האלה ובין איך שאני מתנהגת בסיטאציות אחרות אני מתקשה להגדיר מי אני באמת ובנוסף-