פנייה לייעוץ ואולי גם קבלת טיפול.

אני בת 17 וחצי, ובמשך 4 השנים האחרונות אני די בטוחה שהמצב הנפשי שלי יוגדר כ'מאובחנת כבעלת דיכאון קליני'. קראתי המון על הנושא בגלל המצב הנפשי שלי לאורך 4 השנים הללו, ולכן אני די בטוחה שהגדרה רפואית זו די תגדיר אותי בכלליות כבן אדם גם [ואולי אני גם איזשהו טיפוס סכיזואידי, אבל זה כבר גדול מבינתי]. דיברתי על זה עם ההורים שלי, שלצערי ממש לא הביעו תמיכה כשביקשתי לפנות לטיפול פסיכולוגי כי אני מרגישה רע כבר כמה שנים [ציינתי את המחשבות האובדניות, רגישות היתר, הסוציופטיות שאני מפתחת, נדודי השינה והעייפות התמידית]. כמובן שכשהאנשים שהכי אמורים לעזור לך אומרים לך שאתה פשוט מחפש תשומת לב, ורוצה ללכת לטיפול 'כי זה טרנד', די מחמיר את המצב, דווקא כשאתה מאוד מודע לו.
לאחר גילול המגילה הזו, אני רוצה לשאול אם יש אפשרות לפנות לייעוץ פסיכיאטרי [ואני מדגישה פסיכיאטרי] בגיל זה, בלי שההורים יהיו חייבים לבוא? בעוד כחודשיים כבר אהיה בת 18, השאלה אם יש אפשרות לא לחכות את החודשיים האלה. ואם כן, ואפשר לעשות את זה דרך קופת החולים שלי (מכבי, אם זה משנה), זה לא יהיה מחוייב בהפניית רופא משפחה, ומחיר הפגישות יעלה כמו כל פגישה אצל רופא מומחה אחר?

בחיי שכבר נואשתי מלבקש עזרה מההורים, ומחברים שכבר אין לי.
בבקשה תנו לי איזושהי הכוונה, כל הכוונה, משהו.

אובדת עצות לחלוטין, ערבה.