תודה מעמקי הלב.

במשך כמה שנים סבלתי מדיכאון קליני חמור וקשה.נעתי בין אישפוז אחד למשנהו, מרופא כזה לאחר, כאשר נעשו אינסוף ניסיונות לתת לי טיפול תרופתי הולם , יחד עם טיפול קוגניטיבי.
מצאתי את עצמי שוטחת את סיפור חיי, פעם אחר פעם אחר פעם בפני פסיכולוגים.מחוץ למחלקות. בתוך מחלקות.נאחזת בכל בדל של תקווה. רוב הפסיכולוגים התייאשו ממני. הפסיכיאטרים, ייאמר לזכותם, לא ידעו מהו הטיפול המדוייק ועל כן הייתי על תקן של ניסוי וטעייה. תוך כדי כך, התוצאה הייתה שבנוסף לדיכאון העמוק(ולניסיונות האובדניים החוזרים ונשנים),קיבלתי אפילפסיה.(מעולם לפני כן לא סבלתי מאפילפסיה).
טופלתי תרופתית באפילפסיה, אך הדיכאון לא הופחת.
בשנים הקשות בחיי לא היה אף אדם שהאמין בי, כולל אותי עצמי.
על סף ייאוש,אי שם במהלך הדיכאון הקשה הזה, ולאחר שחלפו כמה שנים, הגעתי די במקרה אל פרופסור אחד,שמעבר להיותו פרופסור משכמו ומעלה, הוא איש שמסוגל לראות את האדם כאדם ולא רק כנושא מחלה.
פרופסור גרינהאוס,אני רוצה להודות לך, כך, קבל עם ועדה, על שבימים הכי קשים שלי, כשאף אחד , לא האמין בי,כשאני שכחתי מה זה אומר לחיות, נתת לי בדל תקווה אמיתית, אנושית להיאחז בה.
כמובן שגם הטיפול התרופתי שונה,והרבה בעקבותיו אך לא רק,מצאתי את עצמי לאט לאט, ובהדרגה, מתחילה לבנות ''חוליות ''.
פרופסור גרינהאוס, אני יכולה לומר בפה מלא שבלעדיך לא הייתי שורדת.
כיום אני מתפקדת,מקווה לחזור אל ספסל הלימודים, אחרי שנים ארוכות בהן חנקתי צמא אדיר לידע, אחרי שנים ארוכות, ארוכות מדי, שכל שידעתי לראות הוא רק שחור בתוכי ומסביבי.
פרופסור גרינהאוס היקר, המלאך השומר שלי, אני מודה לך על שלא וויתרת לי ועליי גם בזמנים הכי קשים.
שהצלת אותי.