כאילו הכי רגילה שיש..

שלום רב,
שמי דנה, אני בת 31. אני סובלת ממשהו מסויים כל חיי וכל ניסיונותיי ללכת לפסיכולוגים/קואוצ'רים/כל שיטה בערך לא עזרו לי לפתור את הבעיה שלי.
הבעיה שלי היא שאני יכולה להיות במצב רוח טוב ואז אני מאוד אנרגטית, בעשייה, חיונית, מתפקדת מצויין וממש שמחה ומאושרת. ואז, יכול להיות שכתוצאה ממצב בעייתי שאני נקלעת אליו או קושי בדרך החיים, סיטואציה לא נעימה או סתם בדידות ושעמום שגורמים לי להיות כבויה, כבדה, לא זזה מסוגלת לשבת שעות על הספה עם קפה וסיגרייה ורק לחשוב ולחשוב ולחשוב...
וכל המחשבות האלו רק מכניסות אותי עוד יותר לחשיכה.
אני מודעת לכך שחוסר עשייה תורם למצב של דכאון אבל באותם רגעים של תחושות רעות, הידיעה הזאת לא עוזרת לי לקום ולהוציא את עצמי מהמצב הזה ואז תחושת ההלקאה העצמית רק גדלה וכל מה שבא לי זה לברוח מעצמי.
ברגעים שטוב לי אני מוצאת טעם בחיים אבל ברגעים שלא טוב לי (ומדובר בלא מעט כאלו) אני ממש לא מוצאת טעם לחיים, לא מבינה למה אני פה וממש מייחלת לסיום כל החיים האלו. אני מפחדת להתאבד אבל יותר מפחדת מהמחשבה שלנצח אחיה עם עצמי ככה.
אני מאוד יפה, חכמה, מוצלחת בעבודה, מרוויחה המון, מוערכת וכו וכו אז סביבי אף אחד לא מצליח להבין "מה אני רוצה".
אף אחד לא מבין שאני מרגישה כמו ממתק רקוב באריזה יפה.

אני מפחדת מעצמי, מפחדת מהרגעים האלו שבהם אני משותקת, שבהם אני פשוט רק רוצה למות. שבהם הכל נראה שחור. מאסתי בכל שיטות הטיפול של שיחות ו"עבודה עצמית" ומודעות וכו וכו כי אני יודעת שברגע שאני נופלת לחור השחור שום מודעות לא עוזרת לי לצאת ממנו.

אז לאחרונה התחלתי לחשוב שאולי בעצם אני סובלת מבעיה שמצריכה טיפול תרופתי, אני קצת חוששת מהתמכרות או מתופעות לוואי מזיקות ולכן אני פונה אליכם בשאלה האם ממה שסיפרתי אתם חושבים שאכן מדובר בבעיה שכדורים יכולים לפתור ואם כן אז אילו.

תודה!