אוף אוף אוף

אבל את נשמעת חזקה מאוד ביחס למה שעברת. לאט לאט, אולי בהתחלה בסיוע תרופות, אם תמצאי לך מסגרת טובה ומתאימה (עבודה, לימודים), אני מקווה ומאמין שתצליחי להתאושש. מחזק את ידייך.

איבוד אדם אהוב מלווה בתקופת אבל, הכוללת דיכאון ותלונות נפשיות לפעמים עד כשנה ויותר. באם הסבל קשה , נמשך מעל חודשיים ופוגע בתיפקוד באופן ניכר, מומלץ לפנות לעזרה מיקצועית, בשיחות ואו תרופות. משתתף בצערך.

שלום,
אני מזדהה איתך, גם עוברת חוויה דומה, דכאון של כבר שנה בערך, בלי יכולת לדבר עם אנשים ולא כלום..., אני בת 23. מה שכתבו כאן מעליי באמת רלוונטי - מה את עושה ביומיום, האם יש לך תכניות עבור עצמך? את עובדת/לומדת וכו'?

שלום,
אמי יקרתי נפטרה לפני חמשה חודשים, קשה מאוד בלי אמא. אהבתי אותה וממשיך לאהוב אותה לסוף חיי. באהבה והזכר שלה אני נהייה יותר חזק, אפילו שאני מרגיש לבד ואין לי אף אחד. אני חזק באהבה שגידלה וחינכה ותרמה לי לאורך חיי, והינה היום אני שורד וממשיך בגאווה ללחם במציאות הקשה בלי אמי. והתחלתי לדרוש מעצמי מה שאמי דרשה ממני , זה להצליח וליהנות ולהיות חזק. אני מודה לה בחיים שלה ואחרי מותה, וממשיך לאהוב אותה ומרוצה מעצמי כי מתחזק בעצמי ובזכותי אני מתחיל את החיים מחדש, והזכר של אמי במקום לכאוב מתחיל לנחם אותי ומחזק ומקל לי את החיים.

הייתי כל הזמן במחשבות סרק, מחשבות בלי תועלת, לא מקדמות להפך רק מטשטשות את הראיה מבלי לתפקד. הרגשתי חסר, וחלש בלי כל מטרה לחיים ואין לי תקווה.
יום אחד אמרתי לעצמי אני רוצה בטוב לי ובהנאה, אז הרגשתי באהבה, וזכותי לאהוב ולאוהב, והתחלתי לאהוב את עצמי. לאהוב את עצמי זה אומר להרגיש שאני שווה ובעל ערך, ולהיות כזה צריך להיאבק וללחם. התחלתי לחפש עבודה, לא למודים כי היה מוקדם לחשוב עבור לימודים, ללמוד צריך כוח ומאיפה יש לי כוח? התחלתי לחפש עבודה ולא מצאתי. בכדי שלא אכנע, התחלתי לחפש עבודה בתרומה ובהתנדבות (חינם) ולא קבלו אותי. אפילו שחיפשו מתנדבים. הלכתי ותרמתי דם במגן דוד. היה מפחיד והתגברתי על הפחד גליתי לעובדים בתחנה התרימה שאני מפחד. הם תמכו בי ונתנו לי כבוד הרגשתי שאני שווה והינה יצאה ממני מנת דם. נהניתי מאוד והרגשתי באהבה כלפי עצמי שאני יכול להוכיח אחרת ממה שכולם חושבים. המשכתי לחפש עבודה והצלחתי לצאת לדרך הנכונה והיום יש לי עסק (אני עצמאי) ואני מצליח להמציא פטנטים, רשמתי בקשות לפטנטים בישראל וגם ב PCT. אין קשה מול הרצון ולא יכול להיות שכולם טועים ואני צודק, ולא צודקים ואני טועה: יעני פפטי פפטי המחשבות שלי לא צודקות במאה אחוז ואינם טועות במאה אחוז, צריך לסדר את המחשבות לפי הגיון. סדר זה סוד ההצלחה בחיים, הגיע הזמן להתחיל אצלך לסדר את הדברים. עצם העובדה שאת בחיים היא ליהנות מהחיים ולשאוף להצלחה. ללכת ולבקש סיוע מרופא המשפחה, וגם מעובד סוציאלי, מפסיכיאטר, מחברים ובני משפחה, ובסוף הכי יכול לסייע ולעזור זה אני לעצמי(אם אין לי מי לי) מהניסיון שלי הצלחתי, ולא היה לי אוהדים. אני אוהד בשבילך אז תנסי בשבילי+ בשבילך. בהצלחה קודם תנסי

באהבה ובברכה
גול

כשכתבתי פה, זה באמת היה מתוך המון כאב ומצוקה, אני קצרה עם כולם כי אין לי סבלנות לכלום ואני כל הזמן עצובה ועל קוצים... הבעיה היא שבחוץ, אל מול העולם, אני שומרת על פאסון, ואז הכל מתפרץ דווקא על הבן אדם שסובל איתי, על אבא... אולי היחידי שלא הרחקתי ממני עד עכשיו, ועכשיו גם זה לא נכון... והמענה של כולכם כאן באמת מחזק...
אומרים צרת רבים נחמת טיפשים אבל אני חושבת שצרת רבים חצי נחמה.... עוזר להרגיש שאת/ה לא לבד בחוויה שלך... וכל סערת הרגשות היא נורמלית...
ואין לי שום אינדיקציה או קנה מידה של מה זה נורמלי בדברים האלה, אף פעם לא איבדתי מישהו שכ"כ כ"כ קרוב אליי והיה זה שהכי רצה בטובתי תמיד, גם כשלא הגיע לי.

אני לגמרי מסכימה עם התפיסה של "אם אין אני לי מי לי", אבל אני חושבת שזה בא, לפחות אצלי, ממקום שלילי של חוסר אמון משווע במין האנושי ובעצמי. שום דבר לא מספיק טוב, אף-פעם.האמת שאני משתדלת להיות כמה שיותר עסוקה... אני לומדת לתואר ראשון למרות שהיה עליי להוריד עומס של קורסים (היא נפטרה ממש בתחילת הסמסטר) ועובדת בסופי שבוע, ניסיתי להתנדב עם חיות אבל לא מצאתי מסגרת שמסתדרת לי עם לימודים ועבודה...
אבל חוץ מזה? אני לא יוצאת, לא רואה אנשים, מרחיקה אנשים שמנסים לשמור איתי על קשר.. אבל אין לי כוח לאנשים, אין לי אנרגיה לשמור על הפאסון הזה... אני רוצה לבכות כשבא לי לבכות ולא להרגיש לא נעים מאף אחד... ושיפסיקו להגיד לי כאילו כלום "צאי מהבאסה"... לא יכולה...
יש קבוצות תמיכה לדברים האלה? או משהו בסגנון?
כי לטיפול פסיכיאטרי אין לי כוח... זה דורש תעצומות נפש שאין לי כרגע, ככה זה מרגיש בכל אופן...

היי,
אני גם עוברת דבר דומה מהרבה בחינות. אני בת 23. ההתבודדות, חוסר היכולת לדבר עם אנשים, הבכי כל הזמן... ומה שעוד צריך.
לגבי התנדבות עם חיות - גם אני חיפשתי, ודווקא מצאתי מקומות עם שעות גמישות, את מהמרכז?
לגבי הטיפול הפסיכיאטרי. אני מסכימה איתך שלפנות לטיפול דורש להגיע מנקודה מסוימת - כלומר, לא מהמקום החלש ביותר, של תלות גמורה בפסיכיאטר או בעזרה החיצונית, אלא אולי קצת אחר כך, אחרי שבנית את היסודות בעצמך ואת מרגישה שיש לך רצון אמיתי להתחיל לעבוד על דברים שם בחוץ. אצלי, לפחות, נדמה שדברים צריכים קצת להבשיל קודם, ולא תמיד מצב של "פעולה" הוא מתאים מיד. לפעמים נדמה לי שיש ערך לתקופה הזאת של חוסר יכולת גמור להתרומם. אבל אולי אני טועה, אולי טיפול לא חייב תמיד להיות "פרקטי" ויכול גם להוות פשוט תמיכה ביומיום.
קבוצות תמיכה - אני יודעת שיש במיינד קליניק וב"מאניקר". צריך כמובן לראות אם זה בכלל בכיוון שלך.

אני חושבת שיותר קל לשתף מישהו שאתה יודע שמבין, אם זה הדיכאון, ההתבודדות, אבל...
בנוגע לטיפול, לדעתי אין פה צודק או לא, אם זה עוזר לך, זה הדבר הנכון...
אני מהמרכז ואני ממש אשמח, אם את רוצה לדבר...
לילה טוב!