הקו הדק בין החרדה לדיכאון

שלום.אני בגיל 25.5 ומאז ומתמיד סובל מנטיה לחרדה חברתית הכוללת סימפטומים אך לא המנעות
טוטאלית,כלומר אני עובד משרה מלאה מדבר עם אנשים בטלפון וכו'.
ארצה לציין שתיאבוני תקין,אין ירידה או עליה במשקל,מצב הרוח בסדר (אין עצבות)ובדיקות מעבדה אצל הרופא תקינות. אבל, כל הזמן כשאני יוצא מהבית מלווה אותי תחושת בחילה מתונה ואין לי כוח לעשות כלום.זה כבר כמה שנים.
אתן דוגמה:כשאני עושה קניות בסופר או הולך בקניון אני מרגיש תשישות או רצון ללכת הביתה וגם בעבודה בחצי היום אני מרגיש ממש עייף ללא חשק להמשיך לעבוד. אני מרגיש לא נוח במקומות הומי אדם אבל ממש לא מרגיש חרד או מפוחד. המצב כפי שהזכרתי מתרחש שנים וברמה היום יומית.
רופא המשפחה רשם לי את התרופה רמוטיב.לקחתי חודשיים וחצי ולא השפיע עלי לטובה ואפילו גרם לי קצת לעצבנות..
אז מהו הקו הדק בין דיכאון וחרדה? כלומר כאן במצבי אין הפרעה במצב הרוח אבל יש חוסר אנרגיה,
תשישות,סחרחורות,חוסר חשק לעשות דברים.זה שולל דיכאון?האם יתכן וכל התסמינים האלה הם בגלל חרדה חברתית מתונה??? האם טיפול פסיכולוגי קוגנטיבי יכול לפתור גם את התסמינים הפיזים האלה?שמעתי רבות על הטיפול אבל קשה לי להאמין שטיפול שיחתי ישפיע לי על הפיזיות
המעיקה...