סובלת מאוד אבל מפחדת להיכנס לזה

שלום רב,
אני בת 31, רווקה מת"א. כלפי חוץ אני נראית ממש בסדר, יש גם אנשים שמאוד צמודים אליי (עובדים איתי יחד יום יום) שאני בטוחה שחושבים שאני אפילו ממש מיוחדת בשמחת החיים היוצאת דופן שלי. מחייכת כל בוקר, זוהרת ממש.
אבל אני וכל מי שמכיר אותי באמת (משפחה וחברים ממש קרובים) יודע שמצב הרוח שלי משתנה. יש רגעים שבהם אני מחליטה לבחור לפעול בדרך מסויימת ואני נחושה בדרך ומרגישה מצויין ואז אחרי יום יומיים יכול לקרות משהו קטן אפילו, שיגרום לי לסטות לבחירת דרך אחרת, לעיתים אפילו הפוכה. לי כבר נמאס מעצמי בעניין הזה. אני לא סומכת על עצמי כשאני שמחה ונחושה כי אני כבר יודעת שמחר אני עלולה לקום אחרת.
זה מצב מתסכל לחיות בו. אני מגיעה למצבים קיצוניים שבהם אני ממש מאבדת עניין בחיים, ובאמת רוצה למות ואז כמה שעות אחרי ממש לא מבינה איך זה עבר לי בראש. ברגעי האבדון אני לא מתאבדת כי אני מפחדת מהמעשה עצמו אבל מוצאת עצמי לא פעם ממש מתפללת שמשהו יקרה, שפשוט אמות ברגע בלי כאב וייסורים ואעלם כבר מהעולם הזה.
המצב הזה מקשה לי על החיים, בעבודה, בזוגיות ובכלל.
אחת הבעיות, ואני לא יודעת אם היא בנוסף או שיש קשר בינה לבין שינויי מצב הרוח, היא שאני נמצאת בסיטואציה שבה אני מפרשת משהו שקרה באופן מסויים ורואה את הפרשנות שלי כמציאות ממש. שוכחת שזו אחת הפרשנויות האפשריות. ואז אחרי סרטים שלמים מגלה שהתבדיתי ומשהו אחר לגמרי קרה.
וזה ככה שנים.
עם כל העבודה העצמית שלי במשך שנים, פסיכולוגים, מטפלים אלטרנטיביים, קואוצ'ינג וכו' לא הצלחתי לפתור את 2 הבעיות הללו.

לא יודעת אם הצלחתי להסביר את עצמי טוב אבל שאלתי בסופו של דבר היא האם יש אבחנה פסיכיאטרית לבעיות הללו. אני חוששת ליטול תרופות כיוון שמעולם לא נטלתי אך מצד שני מפחדת מהרגע שבו הכאב יהיה חזק מהפחד ואעשה בסופו של דבר משהו לעצמי.

מקריאת הודעות בפורומים אני שמה לב שלהרבה אנשים התרופות לא ממש עוזרות ויש הידרדרויות חוזרות ונישנות, עד כמה מומלץ באמת בכלל להיכנס לזה? והאם זה נכון שפעילות גופנית פועלת באותו אופן כמו תרופות נפשיות?

בנוסף רציתי לדעת האם ישנן תרופות פסיכיאטריות לבעיה שלי שניתן לשלבן עם אלכוהול פעם בשבוע?

מתנצלת על עומס השאלות,
תודה!