אני רוצה למות

זה נראה לך כך כרגע, אני מכיר את ההרגשה, אבל החיים יפים, כן יפים. חכי לעזרה מוסמכת (אני לא כזה) ואל תפגעי בעצמך, בשבילי לפחות (כן איכפת לי ממך ואני אפילו לא מכיר אותך! הנה הוכחה שהעולם יכול להיות יפה). את תצאי מזה, זה רק שלב. בחום רב.

יש למה לחיות? -כן. כן. עצם הכאב הגדול שלך שנשמע פה מביע לדעתי את זה שאת נסערת. לאדם נסער יש למה לחיות. אכפת לו, זה אולי כואב, קשה מציק, אבל את חיה. אם לא היית חיה לא היית כותבת הודעה בפורום הזה, לא מחפשת נחמה, עידוד. החיים הם משמחים מאד. צאי לטבע, תראי את העולם או לכי לקניון תתמזגי עם ההמון, אולי זה יעזור. פחות לשבת בבית מול המחשב- זה קצת הרסני.
וגם אם את לא רוצה את העולם הזה, דעי שהעולם רוצה אותך! ההורים שלך, האחים החברים האמיתיים.. הילדים העתידים שלך, כולנו (:
תני חיוך, קטן.

שלום, על מנת להבין את הסבל שלך, לא צריך לחוות אותו, אנחנו יכולים להבין את העובר בנפש האדם ( לפחות מנסים) , בלי להשתמש בסמים, בלי לנסות להתאבד, בלי להיות פסיכוטים או במצב דיכאון קשה, זה התפקיד שלנו כפסיכיאטרים.
התרשמות למצבך: יש צורך בשימוש בנוגדי פסיכוזה , SEROQUEL XR עד 300 מ''ג, טיפול פסיכולוגי - עדיף התנהגותי קוגנטיבי, לשאוף להגיע לטיפול קבוצתי.
אכן על סמך מה שכתבת , מצבך אכן לא פשוט ואולי קשה לעזור לך, אך יש צורך למצות את כל האפשוריות הקיימות לפני שמרימים ידיים. בהצלחה !!!

אם רע לבנאדם, ולא כי חסרים לו דופמינים במוח,
אלא בגלל שהוא לבד, אין מי שילחם לצידו, אין מי שיאהב אותו, אין לו כסף לממן טיפול, אין לו כלום!
אי אפשר לטעון שזאת בעיה במוח
אי אפשר לקחת תרופה שתעשה אותך מאושר *בצורה מזוייפת*
יש אנשים שפשוט לא מגיע להם לחיות, כמוני
שהם נולדו רק כדי לסבול
כי מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי רע,
וגם על כל דבר טוב שקרה לי, הגיע משהו רע פי שתיים!
במהרה הבנאדם מפסיק לראות את הדברים הטובים כשהכל מסביבו רע,
כשהמשפחה לא עומדת לצידו, כשאין לו חברים כי הוא "שונה"- כי הוא מתנהג מוזר, כי יש לו מבטא, כי הוא כזה וכזה.....
ועכשיו כשהגעתי לבגרות, שום דבר לא השתנה!
ניסיתי לשכנע את עצמי שוב ושוב שבעתיד יהיה טוב, שהכל יעבור,
אבל טעיתי !
ואני מצטערת על הטעויות שלי,
כי עכשיו אין לי את האומץ לסיים את מה שהתחלתי אז, בגיל הבגרות המוקדמת,
אין לי אומץ להתאבד.
ואני מחכה ומחכה לדחיפה האחרונה כי אני יודעת שתבוא מתישהו.
כל כך קל להגיד שכן, אתה מבין, אתה ראית אנשים כמוני, אתה היית כמוני, אתה יכול להזדהות איתי.
לכולם רע,
אולי אני צריכה לשמוח שעדיין יש לי בית,
שההורים שלי בחיים,
שיש לי מה לאכול לארוחת צהריים,
אבל אני מרגישה כאילו כל מה שבתוכי קרס ומת כבר מזמן,
ולא משנה כמה אנשים אחרים יש בעולם שסובלים, הרבה יותר ממני,
אף אחד אף פעם לא יבין אותי ולא יידע מה עובר ספציפית עלי.
איך זה להיות לבד.
כמה זמן אפשר לחכות לדחיפה הזאת שתבוא? הרי היא באה לעיתים כל כך קרובות,
כן, אני כאן כדי לחפש תשומת לב, כדי להעביר את המסר שיש אנשים שרע להם, שאין להם בשביל מה לחיות, ושלדעתי הגלולות שיוצרות שמחה מזוייפת לא יעזרו לאף אחד.
אני כאן כי אם משהו יקרה לי מחר או בעוד שנה, אני רוצה לדעת שלפחות פתחתי את הלב איפושהו, ואנשים, שאולי אף פעם לא יכירו אותי או יראו אותי, לפחות ידעו מה עבר עלי באותו הרגע, אפילו עם הם לא יזכרו, אני אדע שאולי למשך דקה שלמה למישהו היה אכפת, מישהו קרא את ההודעה הזאת.

אני כן מבינה את מצבך.
אני יודעת שקשה לך להאמין.
פשוט תצרי איתי קשר איכשהו..ואז תביני....יש לך מייל...או משהו לא פומבי כל כך???
בא לי לדבר איתך...נראה לי שיש על מה...

מחכה לתגובה..תחזיקי מעמד בינתיים!!

אני אני מעדיפה לא לפרסם כאן את הדואר האלקטרוני שלי.
יש סיכוי שאולי תפרסמי את? כתובת דואר אלקטרוני.. מספר אייסיקיו או כתובת מסנג'ר..
אשמח לדבר עם אנשים שטוענים שהם מבינים אותי ולהעמיק את השיחה הזאת עוד יותר...
כי בימים האחרונים כל מה שאני מבקשת זה שמישהו יקשיב לי

התלבטתי לא מעט אבל בגלל שאני יודעת שאת כ"כ סובלת..מממ...

[email protected]

את כותבת על המוות כפיתרון,
פיתרון לסבל ולבדידות,
פיתרון לאדישות ולקרירות שאת מרגישה מהסובבים אותך
פיתרון לתחושה מתמשכת של חוסר שייכות, להרגשה הזאת שאת לא כמו כולם,

נשמע שכמעט והרמת ידיים...
שהדרכים האחרות להתמודד לא עובדות,
או דורשות ממך כוחות שאת לא מצליחה לגייס,
או שפשוט לא מרגיש ששווה להתאמץ יותר.

לא יודע מה לעשות. ואני מטופל כבר באלף כדורים וכלום לא עוזר

הכינוי כמו שלי??? כדי שיחשבו שאתה זה אני????