בעיה

ובנוסף בבליעת משקאות אין בעיה כלל.לכן אני פונה לפה,משום שאני יודע שהמקור הוא נפשי,מה אתם מציעים לעשות?לגשת קודם כל לבדיקות מעבדה(כי אני מרגיש לפעמים התקפי חרדה,פתאום אני מתנשם בכבדות ולא מרגיש את הלשון ויש לי הרגשה של פחד מהמוות).

ובו רפלקס הבליעה שלי יפסיק לעבוד,כלומר אני כבר לא יצליח יותר להעביר את האוכל מהשיניים אל הגרון,ואז שאני אמות.אני נורא חושש מזה,ואני גם נורא חושש להיחנק(כתוצאה מכך שרפלקס הבליעה לא יתפקד כראוי,שאני אנסה לבלוע ולא אצליח,ובטעות אני אבלע חתיכת אוכל נורא גדולה ואחנק).כתוצאה מכל אלה אני ניגש לכל ארוחה בפחד ובחרדה,ורק רוצה לסיים אותה כבר,להגיד שאכלתי וזהו ולראות שהצלחתי לבלוע וזהו.

לא אם יש מחלה או תסמונת של משהו חמור. מדובר ברפלקסים בסיסיים ביותר.
יכול להיות שמדובר בחרדה ועליך לטפל בזה. למשל תרופות ראשונות מגזרת הssri וטיפול cbt שהיהו קוגנטיבי
התנהגותי ובו ילמדו אותך להשתמש היטב במנגנונים ולא לפחד. את הטבעיות שאתה מדבר עליה..

אפשרות גם לטיפול פסיכודינאמי רגיל אצל פסיכולוג או עוס קליני שמטפל.

והנון כח ומוטיבציה. בהצלחה

מה שאתה מתאר זו חשיבה טורדנית אובססיבית. אנא פנה לאיש מקצוע להערכה מסודרת והתאמת טיפול, רצוי לבחון שילוב של טיפול תרופתי עם טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי התנהגותי להשגת האפקטיביות הגבוהה ביותר

חשוב שאני רוצה לשאול אם הוא בסדר:
לעשות שיחות עם עצמי זה בסדר,זה לגיטימי(לדבר עם עצמי בלב,ולפעמים בקול)?כשאני מתלבט או כאשר אני מפחד ורוצה להגיע לפיתרון,אני חושב על ידי כך שאני אומר לעצמי את הדברים בלב(או בקול),ואז ביחד עם עצמי מגיע לתשובה(חושב,מנסה להגיע לפיתרון,ואם אני מצליח אני אומר לעצמי וואלה תותח אותה וואלה טוב אתה).אני פשוט כביכול מספר לעצמי בלב(או בקול) את כל הדברים,שואל את עצמי מה נראה לך וממש עושה שיחות,כאילו שאני עושה שיחה עם מישהו אחר(כי אני גם עונה לעצמי,לעיתים על גדר ההרגל - זתומרת שזה בא אוטומטי שאני עונה לעצמי בגוף "אתה" כמו מישהו אחר).
אבל זה מאוד קיצוני,זה דיבור כזה עם עצמי
זתומרת שיחה עם עצמי.זה טוב בשביל עצמי,אבל לפעמים בתוך עצמי אני מרגיש בגלל שאני מתייעץ כל הזמן,וכל הזמן יש קול פנימי כזה שלי שעוזר לי(או חיצוני אם אני מדבר בקול),וכל הזמן אני מספר לעצמי דברים בתוך הלב או בקול,אז נגיד אני מנסה לפתור משהו,ועדיין מנסה לעזור לי בקול הזה(זה בא על דרך האוטומטי,כן?),ולא מצליח,אז אני שואל את עצמי בקול:מה עושים?כאילו מה אני וגם הקול הפנימי נעשה עכשיו.
זה עדיין בסדר?
פשוט כאשר דיברתי בעבר בקול,והייתי עושה שיחות עם עצמי בקול(הייתי מספר בקול את כל הדברים שמפריעים לי,וישר היה מגיע המשפט:אבל אתה לא מבין,אתה צריך לעשות כך וכך,איך לך ממה לפחד,אתה טועה אבל בקול),ובנוסף,אני זוכר שפעם אחת הדיבור הזה באמת עזר לי והצלחתי לצאת באמצעותו מחרדה קשה מאוד שלא ידעתי מה לעשות איתה,ואז אמרתי לעצמי:תביא לי כיף,ונתתי לעצמי כיף....זה נראה לי קצת לא נורמלי,זה נראה לי כלפי חוץ מאוד חולני.

השנייה שלי.אני מדבר פה ממש על הרגל:זה פשוט עושה לי טוב,לדבר עם עצמי על הדברים השונים,על דברים שאני נהנה מהם או מפחד מהם.כשאני עושה את זה בקול אני מרגיש שאני נהנה יותר.זה פשוט הפך כבר להרגל,אני מספר לעצמי את הדברים וישר עונה לעצמי בגוף שני כמו מישהו אחר.אין לי זמן לחשוב אפילו,וזה כבר קורה.ככה אני נהנה מהחיים,וכך אני גם פותר בעיות.אבל מה שמטריד אותי הוא למה זה קורה לי:ולמה דווקא בקול?למה אנשים צריכים לראות אותי מספר את כל הדברים שעוברים עליי לעצמי בקול,ואז עונה בגוף שני לעצמי בתור מישהו אחר(לא נראה לי שרואים,אבל עדיין)?

עוד מישהו כזה שאני מתייעץ איתו ומספר לו את הדברים,סתם תחושה שאני לא לבד בתוך גופי.