מוטרדת

אני בת 38 נשואה+ילדים בעלת תואר. ברצוני לשאול שאלה: כשחברים של הבן שלי בן 10 מגיעים אלינו אני מארחת אותם והכל בסדר. כך גם אם הבת שלי ואין לי שום בעיה להיפך אני מעודדת אותם שכדאי להם להיפגש עם חברים. הבעיה מתחילה כשהגיסות שלי רומזות לי ואפילו אומרות לי במפורש שהילדים שלהם רוצים לבוא אלינו לבית אז אני מתחילה להתרגז בלב ולהילחץ. ואני פשוט לא יכולה לעלות על דעתי שאני מארחת אותם מכיוון שאני יודעת כשהם יגיעו אלינו הביתה עם הילדים הקטנים שלהם והשובבים (בני 4-7) הם מתחילים לרוץ לי בבית ולטפס במדרגות ולבקש משחקים (ולא פעם הם שברו לי דברים) ואני יודעת שכולם ביחד עם הילדים שלי מעמיס עליי ואני פשוט מקבלת עצבים ואפילו סלידה. אני לא יכולה לסבול זאת. (אני רואה מה קורה אצל חמתי כל שבת כשכולנו נפגשים אצלה בבית, יש רעש, מריבות בין הילדים, השתוללויות, צעקות שהם עושים אפילו מתוך כייף).
אך כשמדובר בחברים של הילדים שלי (בני 7, 10) שאני יודעת שהם ילדים טובים, רגועים, אין לי כל בעיה עם זה להיפך, אני רואה שהם תורמים זה לזה ובכלל לא מרגישים אותם. אך כל מה שקשור במשפחה של בעלי, עם החתך הילדים השובבים שלהם אני לא יכולה להסתיר את הסלידה שלי מהרעיון . אני לא יודעת איך חמתי יכולה לארח את כולנו אצלה בבית כל שבת ולסבול את כל ה בלגן שכולם עושים אצלה היא פשוט לוקחת הכל בקלות ו אני לעומת זאת לא ייכולה להרשות לעצמי זאת בבית שלי שהוא ענק, מסודר ויפה. נ.ב. הילדים שלי בבית משחקים חופשי ואין לי את הלחץ שיעשו לי בלגן בבית כי הם יודעים שצריך לאסוף ואם הם שוכחים אני מעירה להם. אני לא טיפוס עצלן, להיפך חרוצה שמתחזקת את הבית לבד בלי עוזרת. אני יודעת שאני מכבידה על בעלי בהתנהגות שלי שהוא צריך לשתף פעולה ולא להציע לארח אותם.

האם ההתנהגות שלי מוכרת? האם אני נורמלית?