עזרה פסיכולוגית או פסיכיאטרית?

בחורה בת 35,עובדת,גרה לבד,מכלכלת את עצמה.סובלת מאפילפסיה מטופלת בדפלפט.
בריאה בסה"כ חוץ מהעובדה שהיא שמנה על אף שעברה ניתוח קיצור קיבה.
אבל,במשך שנים לא יצרה קשרים חברתיים,וחוץ מעבודה לא יצאה כמעט מהבית.בכל מה שקשור לבחורים-כלום.כיום היא כבר קצת יותר יוצרת קשרים ונפתחת,מגלה התעניינות בבחורים וכבר כמהה לזוגיות.היא נדלקת על בחורים,רומזת להם והכל אבל היא לא נענית.
ואז היא מתאכזבת והעולם חרב.היא בוכה על כך שלא הולך לה ושאין לה ניסיון.הגישה שלה באמת קצת ילדותית ומזכירה הרבה פעמים מישהי בתיכון ולא מישהי בת 35.
אז מהי בעצם העזרה שיש לבחורה בגיל 35 שאף פעם אפילו לא התנשקה עם בחור?
האם זה עניין לטיפול פסיכולוגי דינאמי? או לטיפול CBT? האם זה עניין פסיכיאטרי?
אני כל הזמן אומרת לה שלדעתי היא צריכה ללכת לטיפול,אבל אין לי מושג לאיזה בעצם?
היא נוטה לזרוק את כל האשמה על כך שהיא שמנה ומכוערת ושגברים הם שיטחיים ומחפשים רק חתיכות,אבל אני לא מקבלת את זה,כי אני יודעת שזה לא כך.אני מכירה בחורות שמנות ואפילו לא יפות במיוחד שבכל זאת חוו קשרים רומנטיים.