דווקא

ביום הכל כך רגיש הזה שבוא מעולם לא יכולתי להרגיש כואב, עצוב התחלתי להרגיש מהי החלמה.
ראיתי סרטים על הזוועות על המלחמות ועל יחידי סגולה כמו אנילביץ' שהצליח להנהיג בתופת שלא ראה האדם כמותה.
כדי לשרוד אנשים עשו מהבלתי יאומן יאומן ומתוך השרידים קמנו אנחנו לעם חזק.

אז כן, זה גורם לי לרחמים עצמיים שמזינים את המחלה שלי. אבל אז אני נזכר.
אני נזכר איך הרסתי, ניפצתי, בגדתי, דיקרתי, הייתי לחוץ, חרד ומת חי.
לי הייתה ברירה. לא כמו האנשים אז ב 1940 שלהם לא הייתה ברירה ונרצחו רק בגלל הגזע שלהם.
מיליון וחצי ילדים שנרצחו באכזריות.
היום יש לי ברירה. היום לא אכנע למחלה וגם לא אנצח אותה אלא פשוט אשב חסר אונים מול ההתמכרות שלי ואבין שאני לא יכול יותר ושרק כוח שגדול הרבה יותר מהכוח האנושי יעזור לי רק להיום.
היום אני לא יכול לדמיין שדבר כזה יקרה לי. כי אין לי כוח יותר.

אוהב אתכם.

שמשכחולה