מצוקה.

שלום,

אני בת 28, השנה האחרונה היתה לי שנה רוויית קשיים ולחצים,
ובתוך כל זה הפכתי לעצובה וחרדתית ואת נחמתי מצאתי בעישון סמים קלים..

מצבי רוח דכאונות ויותר לא היו דבר חדש, אבל זה מעולם לא היה כלכך ארוך...
תמיד עישנתי,אבל רק באירועים מיוחדים וגם אז ממש מעט...
כך שבהתחלה זה היה בכמות מדודה משהו ולא בעישון מופרז,אבל דברים קרו וימים קשים עברו והיום אני מעשנת בתדירות יומיומית כמות גדולה מאוד ..
ובאמת שזה לא בשביל להיות בהיי מטופש זה רק בשביל שיפסיק להיות כלכך עצוב ומטריד בפנים.

כל פעם שמנסה להפסיק או שנתקעת בלי מה לעשן
אני הופכת לאדם הכי עצוב שנולד אי פעם
לא יכולה להפסיק להתייפח במשך שעות ומרגיש לי כאילו נגמר האוויר בעולם...
לוקח לי הרבה זמן להתאפס חזרה אחרי זה, היום היו לי כמה שעות כאלה והלב שלי עדיין דוהר..

הורג אותי לדעת כמה הפכתי להיות תלויה בזה אבל בה בשעה מובן לי שבלי זה אני אומללה.
אני יודעת שזה לא יותר מאחיזת עיניים , אבל גם זה מספיק לי , הכל עדיף מהעצב הזה, אך אני מפחדת מעליית המדרגה הבאה.

ניסיתי לפנות לטיפול פסיכולוגי, אבל זה לא הסתדר באף אחד מהנסיונות, זה תמיד נגמר רע..
אז ניסיתי לאחרונה לפנות לטיפול פסיכיאטרי אבל בגלל הרקע הנפשי שלי לא ממש נעתרו לבקשתי להעניק לי אותו ללא טיפול פסיכולוגי נלווה.

הסירוב שלי לטיפול פסיכולוגי גובר על תחושת המצוקה שאני חשה נוכח ההתמכרות,
האם קיימת עוד דרך?



תודה,