אני רוצה לבכות ולהרגיש שמישהו מקשיב

אני לבד ואין לי עם מי לדבר על זה
קשה לי, קשה לי מאוד, פיזית ונפשית.

שבוע שנכנסתי לגמילה בכוחות עצמי מהסנפת קסנקס ובונדורמין ונטילת ויפאקס ואוקסיקונטין. לסירוגין הפרזה באלכוהול ושימוש בקוק.
קשה לי.
הגוף שלי לא מפסיק לכאוב, לפעמים בא לי להרביץ לעצמי.
קשה לי בראש, הזרמים, הסחרחורות, הכאבים.
קשה לי בעור שלי, קשה לי בשרירים. הכל כואב לי.

בא לי לצאת מהגוף הזה ולהתחיל הכל מהתחלה
בא לי לקום מחר בבוקר כאילו הכל בסדר, הגוף לא יכאב, לא יהיו לי סחרחורות, אני אצליח לעמוד.

אני לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת איך אצליח להמשיך.
אני לא רוצה להשבר.

אני לבד ואין לי עם מי לדבר, אין לי חבר שישמע אותי.
העיניים שלי תמיד נעצמות, תמיד כבדות. לא טוב לי.
הלשון שלי רדומה, הרגליים שלי כל כך כואבות, לוחץ לי בריאות, כואב לי הלב.

אני רק רוצה לפרוק ולומר למישהו שקשה לי
אני לא רוצה להשבר, וקשה לי.

אני רוצה שיהיה לי טוב, שהכאבים יעלמו, שאסתכל על זה במבט לאחור ואומר לעצמי שזהו- זה עבר.
למה לכולם הכל קל? למה זה לא עובר לי? אני רוצה שזה יעבור.

אם מישהו קורא את זה, תדע שקשה לי.
אין לי למי לומר ואני צריכה לצעוק את זה.

אני מקוה שאתעורר ליום טוב יותר
שלאט לאט אצליח ללכת, ולאט לאט אצליח לאכול, לישון, לדבר.

תחזיקו לי אצבעות שאצליח לעבור את זה.


אני רוצה לעבור את זה.