גמילה מחשיש

אני כיום בן 22. מגיל 15 עישנתי גראס וחשיש על בסיס יומיומי. עד גיל 18 גם הייתי עושה סמים קשים (לא על בסיס יומיומי אומנם). בגיל 18, באחת המסיבות, קיבלתי התקף חרדה. ההתקפים באו לי רק במצבים מסויימים. התחלתי טיפול פסיכיאטרי, כשבאותו הזמן עדיין המשכתי עם העישונים היומיומיים, ומכיוון שנמנעתי מאז אותו מקרה להגיע למצבים כאלה, אז המשכתי לעשן למרות שאמרו לי שזה מזיק, ולקחתי את הכדורים למרות שלא הרגשתי שהם עזרו. בגיל 20 בערך, כתוצאה ממריבה משפחתית לא קלה, קיבלתי את ההתקף הראשון שלי בבית, מה שהרס אותי נפשית כי הייתי בטוח שהבית זה המקום שבחיים לא יקרה לי בו כלום. המצב לא השתפר בימים שלאחר מכן, ומכיוון שגם החשיש לא עזר לי כל כך (מכיוון שהוא לא היה טוב כי בדרך כלל זה "עזר" מאוד) החלטתי להפסיק לראשונה בחיי. עברתי שבועיים אם אני לא טועה מאוד מאוד קשים, סבלתי מהתקפי חרדה ופאניקה מהבוקר עד הערב. עם זאת לאט לאט המצב השתפר, הביאו לי גם פאקסט (סרוקסט), גם מירו (רמרון) וגם קסאנקס שהוא מרגיע מיידי אבל הרופא אמר לי לקחת אותי על בסיס יומי. בסך הכל היה טוב, חזר לי התיאבון ובגדול, השמנתי דיי הרבה, גם השמחת חיים שהרגשתי שנעלמה לי בגלל הפסקת העישון חזרה. למדתי, עשיתי דברים שכשהייתי מעשן הייתי מעדיף לדחות עוד יום ועוד יום. חצי שנה הצלחתי להחזיק ככה בלי לגעת בעישונים בכלל . ואז, אחרי חצי שנה, כמו אידיוט (לא כמו בעצם, אידיוט), עישנתי קצת, זה השפיע עליי בצורה שנתנה לי להנות מזה, אבל לא הצלחתי לשמור על עישון פעם ב.... ולאט לאט שוב חזרתי לעישון יומיומי מאסיבי. ככה עברה לה שנה וחצי בערך, עישון יומיומי שהיה משכיח אותי מהחרדות והדיכאון, התייחסתי לזה כאל התרופה שלי. ידעתי שברגע שלא יהיה לי הכל יחזור אליי ולכן דאגתי שהרבה לפני שייגמר לי אני כבר אביא עוד. עד לפני שבועיים. לא הצלחתי להביא עוד חשיש לפני שנגמר לי, וברגע שנגמר לי קיבלתי ישר התקף קשה, אבל אמרתי לעצמי שברגע שאני אקנה עוד ואעשן אני ארגע. למחרת סוף סוף מצאתי וקניתי. אבל מה, לא הצלחתי לחזור ממש למצב הקודם שאני רגוע ולא חושב על זה. למרות שעישנתי (ולשם שינוי לעומת הפעם הקודמת, הפעם הזו החשיש היה טוב) עדיין הייתי קצת חרד, המחשבות הפולשניות לא נעלמו, ובעצם זה לא "עשה לי את זה". החלטתי להפסיק שוב. אבל עכשיו כבר שבועיים שאני לא נוגע ובמקום שיהיה שיפור יומיומי פתאום יש החמרה באחד הימים, אני כל היום בחרדות ופאניקה, איבדתי כל רצון לחיות, אני מפחד פחד מוות שזה לא יעבור לי וככה אני אשאר כל הזמן, מה שנותן לי מחשבות אובדניות. אני אובד עצות, נתנו לי מירו ואני לא מרגיש שזה עוזר. אני חושש ששום דבר כבר לא יעזור, אפילו לא החזרה לעישון (ואני ממש לא מתכוון לחזור). נתנו לי גם קלונקס וגם אותו אני מפחד לקחת כי אני יודע שהוא ממכר. בפעם הקודמת כבר אחרי שבוע היה שיפור ועכשיו יש החמרה, ושוב אני חושב שאין תקווה. אני פשוט שבור מכל בחינה. האם יש תקווה? מצטער על החפירה