הי

אני בת 33 רווקה מעולם לא הייתי במערכת יחסים זוגית מעבר לחודש-חודש וחצי. עזבתי את מקום העבודה שלי מזה 8 שנים עזבתי את תל אביב בה גרתי 8 שנים וחזרתי לעיר ילדותי על מנת לתפוס אחראיות על החיים שלי ולהקים עסק עצמאי.
בהתחלה החופש סינוור אותי ולקחתי את הזמן אחר כך נפתחה לי תיבת פנדורה של גיל הנעורים שתפסה אותי עם המכנסיים למטה. אחר כך כשניגשתי לשיווק עמדתי מול קשיי החשפות (לעמוד מול העולם ולהכריז אני ככה וככה) מול קשיי הסברה מה אני עושה (וכמה אני טובה ומקצועית) קשיי שכנוע (לא רוצים לא צריך- לא מכריחה) , אז לקחתי את הזמן.
ואני בתוך מערבולת רגשית, אני בתוך מלחמה פנימית שדורשת חופש הרפיה ועצלנות טוטאלית לאחריות בגרות וכבוד עצמי שלי לעצמי.

אני כבר 13 שנים מעשנת חשיש/גראס ויודעת שחלק גדול מהשאננות/עצלנות/חוסר אנרגיה/ניתוק חברתי נובע מזה. אני מעדיפה להתעלם מ'הצרות' שלי ולעשן משהו ומחר יהיה בסדר. אני מעדיפה לעשן משהו ולשקוע ברביצה של שעות מול הטלבזיה מלצאת עם מישהו מללכת לחברות.

אני בודדה חברתית ולא מסוגלת למצוא פה חברים כי כולם נראים לי כבדים כאלו רציניים לא מעשנים. ואז הם יסתכלו עלי מלמעלה או שפשוט הם לא חייבים לדעת והתחביב הכיפי שלי נשאר רק של עצמי. אבל אז יש בידוד מהם כי זה משהו שאני יכולה לעשות רק עם עצמי בשו שו ואני לא מצליחה להפסיק אז אני ימים על גבי ימים לבד.

לא יודעת מה לעשות. לא יודעת איך לפרוץ את המחסום הזה, אני יודעת בתכלס שפשוט צריך להתחיל ודברים יתחילו לזוז אבל אני לא מוצאת בעצמי את הכוחות. אני מתעוררת לפנות בוקר עם זיעה קרה של החיים האמיתים של אנשים שחיים פה במשפחות עם ילדים וקריירות ומרגישה עלובה לא מסוגלת תקועה מאחור.

צריכה עזרה...