7 חודשים לאחר התקיפה ועדיין סובלת

כבר כתבתי בפורום זה, לפני 7 חודשים. רופא הנשים שלי תקף אותי בזמן בדיקה. לא יכולתי לתאר אפילו בפורום הזה את הביזוי שעברתי ורק לאחר כחודש הייתי מסוגלת לכתוב לעצמי מה בדיוק הוא עשה לי. התביישתי להעלות את זה על כתב. אני בן אדם מאד פעיל ודינמי. עובדת, לומדת לתואר גבוה, מנהלת בית ומשפחה, משקיעה במראה החיצוני ובכל זאת, הזיכרון של מה שקרה מקנן בי בכל יום ויום. לפעמים הוא מתעמעם ולפעמים חוזר כמו אגרוף בבטן. עד לפני מספר ימים לא זכרתי את מראה פניו, הן נמחקו לי (ויש לי זיכרון פנומנלי לפרצופים), אבל במהלך שיטוטי באינטרנט נתקלתי בתמונה שלו והזיכרון היכה בי חזק. אני חושבת שאכן היה עדיף שלא אזכור את פניו, שנראות לי ממש שטניות, למרות שהוא מחייך בתמונה. הוא גם גר לא כ"כ רחוק ממני ותמיד יש סיכוי שאתקל בו יום אחד. אני לא מפחדת ממנו, אני אפילו לא שונאת אותו. אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה לאחר כ"כ הרבה ימים שהמחשבות עליו מקננות במוחי. 10 ימים לאחר המקרה התעמתתי איתו והרגשתי די גיבורה, בעלי אמר לי אז שיש בי כוחות שאני לא יודעת עליהם ואני לא מעזה אפילו לספר לו שאני חושבת על המקרה כמעט ברמה יומיומית. אני מתביישת בכך שאני עדיין חושבת על המקרה. הגבר הזה הוא כמו עלוקה שחדרה למוחי ולמחשבותי, כמו עורב מכוער שיושב לי על הכתף ומנקר במוחי. אני לא תמיד מתעבת אותו, לפעמים אני מתמלאת כלפיו ברחמים, שגבר כמוהו נפל לתהומות כאלה. לא מאמינה שזה יכול לקרות ל"מר מושלם" שהוא היה בעיני (הוא היה רופא שלי קרוב ל-10 שנים). ניסיתי ללכת לטיפול מקצועי, הייתי אצל שתי מטפלות. אצל אחת פגישה אחת הספיקה לי ואצל השנייה שלא היה רעה בכלל שרדתי 3 פגישות. אני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי. אני מבוהלת מהרגשות שלי, מההתנחלות שלו במחשבות שלי. האם אני אמורה לשאת את הרעל המרוכז הזה במוחי כל חיי? אני נבהלת מפני שנראה לי שהתרגלתי ואולי אפילו טוב לי לחשוב על המקרה, כאילו אני בורחת מהחיים במחשבות האלה. ולפעמים המחשבה על הבריחה מהחיים היא חזקה מידי...