ואיך מתמודדים

היי,
כתבתי כאן לא מזמן והתשובה שקבלתי עזרה לי להבין דברים וגם לדבר עליהם בטיפול. אני בת 26, נמצאת בטיפול כבר 9 שנים. לקח לי המון זמן לפתוח שם את נושא הפגיעה והכל קרה לאט לאט. עדיין קשה לי לדבר על זה בקול, אני בעיקר מספרת לה במייל והיא מביאה את זה לחדר במילים.
אחרי שכתבתי כאן ספרתי לה והיא שמחה מאד. כי זו היתה הפעם הראושנה שהצלחתי להגיד את זה לעוד מישהו, אפילו שזה אנונימי לגמרי. קשה לי לכתוב כאן ובפורומים דומים לזה, כי קשה לי עם המילים. לא רוצה להיות חלק מהקבוצה הזו ולא רוצה לתת לדברים האלה שם.
בעוד שבוע וחצי היא יוצאת לחצי שנת שבתון בחו"ל ואני אשאר לבד. כבר התמודדי בעבר עם שבתון שלה ועוד הפסקות ארוכות, אבל אז הסוד היה עדיין בפנים. רק שלי.
עכשיו זה המקום היחיד שיש לי לדבר עליו או להתמודד איתו. אני מרגישה שאני צריכה לקחת נשימה עמוקה, כמו שעושים לפני שצוללים למים. נשימה ארוכה לפני תקופה של הדממה. לא יודעת אם מסוגלת שוב להשתיק את זה ככה, כמו פעם. אבל גם לא מסוגלת לדבר על זה עם אף אחד אחר.
בעבודה ובלימודים אני מתפקדת נהדר ושמחה במה שאני עושה, אבל יש לי סיוטים בלילה ופלשבקים. הפגיעה עוד לא נגמרה לגמרי (בדרך לשם..). לא היה לי אף פעם קשר זוגי וגם התחום החברתי מדשדש לגמרי. אין לי בעיה ליצור קשרים, אבל אינטימיות מפחידה אותי למוות.
מה עושים עכשיו?
הכל כואב מיידי והייאוש חזק יותר מהכל.