יש לזה סוף??

שלום..
עברתי הטרדה מינית פןלשנית במיוחד במשך כשנה.
לפני יותר מחצי שנה סיפרתי ומאז נכנסתי לתהליך קשה ומתיש.
אני מטופלת אצל פסיכולוגית ולוקחת כדורים נגד דיכאון.
בזמן הזה התחלתי לימודים גבוהים ואני כל הזמן במלחמה לחזור לחיים ולהתנהג כמו כל נערה רגילה. (הייתה תקופה של כחודשיים שהייתי כל היום במיטה בלי לאכול ובלי ליצור קשר עם חברות..)
אבל לצערי כל הזמן יש לי נפילות. לא נפילות קטנות אלא נפילות שהייאוש בהן אוכל אותי, שאין שום טיפה של תקווה, שהפחד נמצא בשיאו ושהדמעות לא מפסיקות לזלוג.
גם כשאין לי נפילות אני מרגישה שאם היו מציעים לי למות הייתי קופצת על ההזדמנות במהרה. (ניסיתי להתאבד כמה פעמים. לא מזמן חתכתי את עצמי מאד עמוק וברגע האחרון קיבלתי פיק ברכיים ובסוף עשו לי תפרים..).
בזמן האחרון אני מבינה שאני פשוט לא רוצה לצאת מהמצב הזה.
אני מפחדת. אני מאד מאד מפחדת. מפחדת מהחיים, מפחדת מכך שאני לא יודעת מה עומד לקרות כל רגע. אני קמה כל בוקר בתחושה שבטוח הולך לקרות משהו רע.
כ"כ נפגעתי, ואני כ"כ חלשה עכשיו שאני מרגישה שאין לי יכולת להתמודד עם קשיים במהלך החיים. אפילו קשיים קטנים.. אני מרגישה שאין לי הגנה מפני העולם הזה.
הפסיכולוגית שלי מדהימה. היא עוזרת לי מאד. אבל למרות זאת אני לא מצליחה לרצות לצאת מכל התקופה הקשה הזאת. אני מרגישה שזה המקום היחיד הבטוח, שכל רגע אני יכולה להיכנס מתחת לשמיכה, לעצום עיניים ולדמיין שאין אני, שאין כלום.
כל רגע ביום אני יכולה להתחיל לבכות. כי באמת קשה לי.
אני כותבת כאן משתי סיבות:
1. אני רוצה להבין אם אני דפוקה שלוקח לי הרבה זמן לצאת מהמקום החלש הזה למרות שאני בטיפול.
אני רוצה להבין אם אני דפוקה שאני לכאורה מתקדמת בחיים עד שאני מבינה שזאת הצגה ואני מחליטה להתאבד.
2. יש לזה סוף?? יהיה איזשהו שלב שאני באמת באמת ארצה לחיות? שאני אוהב את החיים? שאני ארצה לקום כל בוקר ולא אפחד כ"כ??
תודה.
אני.