מאוחר מידי

שלום, אני בת 33 בגיל 11 עברתי הטרדה מינית על ידי קרוב משפחה שנמשכה עד כמעט גיל 20 מאז אני חיה בצל הטראומה וקשה לי להשתחרר.
לפני כ 6 שנים אותו אדם נפטר ורק אז התחלתי להבין והרשתי לעצמי לעכל את מה שעברתי ולכאוב.
לפני כשנתיים שיתפתי חברה מאוד מאוד קרובה במה שעברתי אבל לא בפרטים של המקרה, אותה חברה שהיא כמו אמא עבורי ניסתה כל הזמן לכוון אותי לקבל עזרה ולהשתחרר מהטראומה ולהתחיל לחיות, סירבתי בכל תוקף לשתף. הבנתי שאני פוגעת בעצמי אני רווקה וכבר המון שנים ללא זוגיות קשה לי מאוד להתקרב לגברים ולתת אמון. לפני כחודש הסכמתי סוף סוף ללכת לטיפול וכבר בפגישה הראשונה שאפילו לא נגעתי יותר מידי במקרה אלא קצת ברקע נבהלתי מלשמוע את עצמי מדברת על מה שעברתי והפסקתי את הטיפול. רק לפני שנה יצאתי מהבית ועברתי לדירה משלי חשוב לציין שאני עובדת מתפקדת ומפרנסת את עצמי בכבוד אבל חוץ מעבודה ובית אני לא ממש יוצאת לבלות ונהנית ממה שיש לחיים להציע.
אני חולמת על משפחה וילדים וחלום חיי זה להיות אמא אני לא רואה את זה באופק ולא עושה כלום בשביל שזה יקרה הראש כל הזמן חושב על זה אני בלילות מתעוררת מזיעה ורועדת ויש פחדים כל הזמן. עד שניסיתי פעם ליצור איזשהו קשר עם גבר והגענו למצב אינטימי איך שהוא התחיל לגעת בי התחלתי לבכות והעפתי אותו ממני הוא לא הבין מה עובר עליי ונבהל מאוד הרגשתי כל כך רע שכמובן לא התראתי עם הבחור שוב וכמובן מאז לא ניסיתי שום קשר - הדמות והצל של אותו אדם שהרס לי את החיים מרחפת מעליי כל הזמן. האם יש דרך ללמוד להשתחרר מבלי לשבת בכורסת הפסיכולוג ולדבר? איך ממשיכים הלאה? איך מגיעים שוב למצב שלבטוח בגברים ולהכניס גבר לחיים שלי? נכון שלא כל הגברים אותו הדבר אבל הפחד תמיד קיים והוא לא מרפה. אשמח להכוונה ועזרה. תודה מראש.... אני.