אני דווקא מישהו שאבא שלו נגע בו...

אני בן 38 ולפני 25 שנה אבא שלי נגע בי למטה כמה פעמים ואח"כ איזה 20 שנה עשה לי טרור בבית, שאני לא יכול לזוז בלעדיו. עכשיו אני כבר לא תלוי בו, אבל בגלל שהמשפחה קצת מסורתית, אני מבקר בבית (בשביל אמא שלי ואח שלי ולא בשבילו), ואני צריך לראות אותו. זה אוכל אותי לראות אותו עושה חיים ושיש לו נכדים שהוא ככה נהנה מהחיים. החולרה הזה הרי היה צריך להיות בבית סוהר מנותק מכל העולם, חי בזבל של עצמו ושאף אחד לא ישים עליו והוא נהנה. למה? איך אפשר לחיות עם החוסר צדק הזה? מישהו מהדתיים פעם חשב על זה? למה אני צריך לראות את הזבל הזה נהנה ולי קשה לצאת עם מישהי כי אני לא יודע אם היא תרמה אותי או תגנוב לי את הזרע בהריון לא רצוי או תגנוב לי כסף?
כל החיים הוא רק הפחיד אותי שאם אני רוצה משהו אז שאני אגיד רק לו ולא לאחרים כי כולם רוצים לדפוק אותי ולעבוד עלי. איך יוצאים מהסיוט הזה שאי אפשר להאמין לאף אחד? אני לאט לאט מתחיל להאמין, אבל כמה שאני נראה בסדר, ועובד בעבודה מצוינת בסוף אמא שלי אומרת לי למה אתה לא מדבר איתו? אני לא רוצה לתת לו כלום! אסור שהוא יהנה מכלום החולרה הזה. למה שהוא יהנה מנכדים? למה כולם מאמינים לו מתי שהוא עושה פרצוף מסכן? למה?