מותשת, עייפה....יותר מדי

מתיישבת מול המסך האילם אשר אין לו דבר לומר אלי, מביטה בו ומזכירה לעצמי שכל יום מחדש הוא יום שנועד לשבור את קשר השתיקה ההדוק עליו שמרתי במשך כ-19 שנה.
איך כותבים ומה כותבים?
עוצרים דקה את כל ההצגה אותה ניהלתי במשך שנות רבות מדי, עוצרים כדי לנשום,
האם יש חיים אחרי מחיאות הכפיים, אחרי שהאולם נשאר ריק, אחרי שלא נותרו צופים ועיניים לביים מולם את הצגת חיי?
16 שנה, התעללות מינית בלתי פוסקות, הייתי שותפה לקשר השתיקה הנורא ביותר,
וגם כאשר נוספו לחיי אנשים עמם הייתי כנה כיביכול, לפני שנים בודדות, שנתיים-שנה..
לא ייכלתי להפר את קשר השתיקה, המשכתי להחזיק בו כדבר החשוב ביותר בחיי.
כי איך מודים? ואיך מורידים מסיכות של שנים?
ואיך עוצרים רגע את המחול המטורף הזה לרגע אחד של שתיקה צורמת ורועמת
גילוי עריות
16 שנה,
שנה ועוד שנה ועוד שנה וכן הלאה.

איך?
האם ישנם חיים מכאן? כל הדברים אותם ראיתי, כל הדברים אותם הרגשתי על גופי ובשרי שהיה בסה"כ נתח של בשר.
ועדיין קמה בבוקר ומזכירה לעצמי, שאני בכאן ועכשיו, ובכאן ועכשיו שלי אני לא קורבן יותר,
ואז מחייכת לעצמי ושואלת את עצמי "האם אי פעם הייתי קורבן?",
לא צריכה יותר ללכת עם בגדים ארוכים כדי שיסתירו? אני לא יודעת..
איך קמים? איך?
כשהמעוות מכל עדין רודף אותי, יום יום, הפעם ברצון ובתשוקה אחרת לגמריי-להרוג אותי, שלא ישאר ממני דבר, כדבריו- "אם לא אהיה שלו, לא אהיה של אף אחד אחר, אין לך מקום בחיים"-
והוא, אשר אחראי להיוולדי, והיה באותה נשימה אחראי למותי, רוצה לשים סוף לחיי,
אבל איך? איך ממשיכים? כשהפחד מנהל ואני שוכחת ממנו לגמריי, מזכירה לעצמי שאין ממה לפחד, כבתוכי יודעת שהוא השטן בהתגלמותו, מאיים על חיי בכל שניה ושניה,
להיות חזקה ולשמור על עצמי, איך?
העולם נראה לי כה גדול מהעיניין הקטנות שלי, מורידה את השנים העייפות שלי..מזכירה לעצמי-שגדולה אני בטח שלא, יותר קרובה לילדה אבודה..
אז איך?

האם ישנה דרך?