התמודדות עם טראומה

הפחד 24 שעות ביממה
בחלומות הם חוזרים ונוגעים בי
מתעוררת כל חצי שעה בלילה ובודקת שהם לא התקשרו לחפש אותי
דוחה כל יציאה אפשרית מהבית כדי לא לקחת סיכון ולראות אותם
התחושה שהם יחזרו כל רגע..
בשיעור רק חושבת איך אגיע לשיעור הבא בלי להיתקל בהם
בהפסקה העיניים מתרוצצות לכל הכיוונים לבדוק שהוא לא מסתכל עלי
ברחוב רצים לי בראש סרטים שהוא מחכה לי מחוץ לבית
בשכונה כל מקום מחזיר אותי בפלאש באק אחורה.
כל פעם שאני יודעת שהוא חזר מהבסיס אני מקיאה

אבל אני מחייכת כל הזמן..ולא נותנת לאף אחד לדעת
לא נותנת לאנשים שחושדים סיבה להאמין שהם צודקים..
לא יכולה לספר.
ולפעמים זה באמת עוזר לעשות כאילו כלום לא קרה..
ואני שוכחת מזה לכמה דקות..
וזה רק מעודד אותי לא לספר ולא לשתף אף אחד..
גורם לי להאמין שהדחקה עוזרת...
וגם יודעת שלא יאמינו לי .. מה פתאום עכשיו זה מציק לי
איפה הייתי עד עכשיו ..למה באותו זמן זה לא הציק לי..

אתמול ראיתי אותו בפעם הראשונה אחרי יותר מחודש..
היינו בפעולה בצופים והייתי הכי חופשייה ומאושרת ורגועה..
ואז הוא הגיע לשם..הוא היה על מדים וישב בבית קפה ליד עם חברים.

בשנייה הראשונה קפאתי והייתי בשוק..בהיתי בו..
ואז היה לי פיק ברכיים כזה..פשוט נפלתי החזקתי את היד של חברה שלי והתחלתי לרעוד ולבכות..לא הצלחתי לנשום..הרגשתי כאילו מישהו חונק אותי..היא דיברה אלי ולא הצלחתי לענות לה..
המחשבות רצו מהר והכל היה לא הגיוני..לא הצלחתי להרגיע את עצמי לא הצלחתי להסביר לעצמי שהוא לא יפגע בי.
ואחרי 10 דקות בערך במצב הזה..נרגעתי..
ופתחתי את העיניים..
לא יודעת בידיוק מה עבר עלי..אבל זה היה מפחיד..

לא רוצה לחיות יותר ככה..
מתי זה יגמר ? איך לגרום לזה להפסיק?
הם נמצאים בכל מקום אליו אני הולכת..
ואין לי זכות להתלונן..הם לא תקפו..לא אנסו..
רק ניצלו. רק שברו אותי ואת הכבוד שלי לחתיכות הכי קטנות שהם יכלו ושכבו עם מה שנשאר ממני אחד אחרי השני..
ולא אמרתי להם להפסיק ולא אמרתי "די" או "לא"
זאת אשמתי.
ובהתחלה הרגשתי בסדר עם זה..רק כשהאסימון נפל
והבנתי שניצלו אותי התחילו כל הפחדים האלה..כל ההתקפים האלה..
למה נתתי לזה לקרות לי?
ואני יודעת שהם שכחו ממני..ומבחינתם אני רק עוד אחת..
והם כבר לא יתקרבו אלי יותר..
אבל הפחד הזה לא עוזב..והמחשבות לא מפסיקות..
והסיוטים חוזרים..
אני אחזור אי פעם להיות נורמלית?