אני מבינה.

שלום לך
בהמשך למה שכתבת, הספרות המחקרית מדברת היום על המשמעות של התפתחות הפרעת אישיות גבולית כהתפתחות של ילדות בסיכון בה הילד או הילדה חיים בגבול של חיי יום יום בשפיות ומאבק על שפיות ובמקביל על החוסר שפיות בכך שעובר התעללות מהאדם שאמור להגן או שהילד בוטח בו, הרי זה הריקוד הבלתי הגיוני בגבול בין טרוף ושפיות שהחיים מזמנים, ולכן אני מזמינה אותך בכוחותייך שמאפשרים לך לכתוב, להאבק כן לאפשר לעצמך לחיות היטב ולהחלים ואני מאמינה בצמיחה פוסט טראומטית מפגיעה מינית בילדות,ומטראומות אחרות
שיר

אומרים,
שחיים הם כלא,
שמסגרת היא כלא,
שאהבה היא כלא,
אבל גם אומרים- אי אפשר בלי כל אלה
(אומרים ושבים ואומרים)

אומרים-
ששגרה היא דבר מייגע
אומרים, ששגרה כמו סורג ובריחים.
שמהות השגרה- שבירתה היא, בעצם
(שמעתי גם כך שאומרים)

שמעתי אומרים שחשוב הוא החופש
שמעתי שחופש כמעוף ציפורים
שבחירת האדם בכלאו- גם היא חופש
(שמעתי גם כך שאומרים)

המת הוא חופשי
חופשיה היא הרוח
שגרה ממשיכה אם אותה מפרים

"את בחרי לעצמך,
פירצי דרור מכולאייך"
-רק כך לא שמעתי אומרים.




יש לי קושי עז להאמין בPTG, עבור עצמי, משני טעמים.
ראשית, אין לי ביטחון בזכותי לייחס לעצמי "טראומה".
שנית, הפרעת אישיות גבולית. את יודעת.עם כל הרצון הטוב קשה למצוא אנשי מקצוע שנפגשים עם "אנשים שכמותי" ולא מעוותים פרצופיהם בחוסר אונים ושולחים ידם לפנקס המרשמים להציע פלסטר לשבר פתוח. מכירה את זה?

אני ממליצה על ספרו של ויקטור פרנקל בנוסף לספרה של גודית הרמן טראומה והחלמה

המון המון כאב ואת נשמעת לבדך איתו. להבין זה חלק חשוב כי יש הסבר לכך שהסבל לא נוצר יש מאין אלא יש לו סיבות וגורמים כמו שכתבה שיר ,אבל אני גם שומעת ממך כוחות ויכולת לקחת אחריות על חייך ואני רוצה לתמוך בקול הזה שלך. חפשי מי שיכולים להיות אתך כי בטוח ישנם. אל תוותרי, בטח אם ניתן להגיע לטיפול זה יכול לעזור לך להתחבר לכוחותיך הם עולים מהכתוב מאוד חזק. חזקי ואמצי צביה.

את מדברת על כוחות. אני מכירה את השפה הזו. אני יודעת אותה. לא אוהבת אותה- כי היא מטילה המון אחריות על מי שיוחסו לו אותם כוחות.
את יודעת, לפעמים עצם ייחוס הכוחות יש לו ערך עצום בהשבתתם: את אומרת לי שאת מזהה אצלי כוחות ואני מרגישה שאני לא עומדת בציפיותייך בכך שאני לא מצליחה להביא אותם לידי ביטוי ולגייס אותם לכדי התמודדות יעילה ותקינה עם נסיבות החיים. באמת.
אני לא מנסה להעמיד במרכז הבמה את האימפוטנטיות האקסיסטנציאליסטית שלי, לא מנסה להתקרבן, לא לדחות על הסף הצעות ייעול ועזרה.
אני מנסה להבין. אותך, אותי, את שיר.
אתן מציעות לי לגשת לטיפול, לקרוא ספרי הדרכה ועזרה עצמית.
been there, done that.
ובכל זאת אני פה.
עדיין.
שוב.
למה אני מרגישה שכולם שותפים למין סוד גדול, שותים ביחד ממעיין המסוגלות- ואני תקועה בחיפוש אחר הכניסה למחילת הארנב שמובילה לארץ הפלאות?

את צודקת. אני לבד.
האנשים שמקיפים אותי מאמינים שאין דבר שאי אפשר לנרמל ואין פצעים אם אי אפשר לראות אותם.
אז אני עושה פצעים שאפשר לראות.

כיון שאני מכירה במגבלותי, גם אם לא נעים לי להודות בכך, צר לי שנסיון העזרה שלי עשה את ההיפך. אינני מאוכזבת ולא ציפיתי ממך אלא חשבתי שאולי אני יכולה לעזור וכנראה שאני לא. שיהיה לך רק טוב ,זה שלי ואת זה אני מאחלת לך צביה.

ערעור קל של הפרדיגמה השגורה ואני משולחת הלאה בברכת "דרך צלחה"?!

החיים הם אוסף של רגעים
לפעמים... יש רגעים של חסד
עבורי... הם מהווים כמה מנקודות האחיזה החזקות ביותר
תזכורות מובהקות לסיבות הכי טובות לחיות
גם אם לעיתים, פעמים כה רבות, רבות מידיי
החיים כואבים מידיי

תחזיקי מעמד יקירה
שולחת לך חיבוק עוטף

על המילים,
ובמיוחד על החיבוק.