לגור עם החבר

יפית יקרה,
כאמא אני בהחלט יכולה לחוש את הדאגה שלך ואת אהבתך לבתך.

יחד עם זאת....אני מזמינה אותך להתבונן על טיב הקשר שלך עם בתך.
האם זו הבת הבכורה? או לא?
איזו אמא היית כלפיה במשך כל השנים?
איזו אמא את רוצה להיות?
האם את סומכת על בתך? עד כמה היא בוגרת?
האם שוחחת איתה על המעבר למגורים משותפים עם הבחור?
כמה זמן הם מכירים? האם את הכרת את הבחור?
מי את יכולה להיות בשיחה מולה? האם את מכתיבה? האם את מתעניינת?
האם את משתפת אותה בדאגתך?
האם תוכלי להציע לה סוג של פתרון ביניים, שיספק גם את הצורך שלהם להיות ביחד ומצד שני ישחרר אותך מדאגה?

אני יודעת שזה לא פשוט לנו כאמהות, לראות את הילדים שלנו מתבגרים ופורשים כנפיים,
אך כפי שהמשורר חליל ג'ובראן אומר: הילדים הם רק פיקדון של הנשמה", הם באים אלינו לתקופה מוגבלת כדי שנגדל אותם ונטפח אותם, אך יש להם מחשבות משלהם,רגשות משלהם ודרך משלהם.
כל מה שאנו יכולים לעשות זה להמשיך לאהוב אותם ולתמוך בהם גם אם הבחירות שלהם
לפעמים לא נראות לנו.
המעבר למגורים משותפים עם הבחור יהיה עבור בתך אולי שלב של התבגרות, אולי רק התנסות ואולי אפילו תחילת דרך חדשה להקמת משפחה. מוקדם לומר, אך מי אנחנו שנחסוך מילדינו חוויה של אהבה?

מקווה שעזרתי לך...ואת מוזמנת לחזור ולשתף.
עדה