11 שנים

שלום, אשמח לשמוע חוות דעת נטראלית מהצד על המצב שלי.
הכרתי את בן זוגי בגיל 16 והוא מיד התאהב בי, יצאנו/נפרדנו/חזרנו ומאז גיל 18 אנחנו ביחד (היום אני בת 29)... כשרק התחלנו הייתי ממש ילדה והוא היה הבחור "המתוסבך והאפל שצריך שיצילו אותו מעצמו" -שאנחנו הבנות כל כך אוהבות:)
ובאמת אפשר לומר ש"הצלתי" אותו בהרבה מובנים הוריו זרקו אותו מהבית ואני נתתי לו אחד, היה לו עבר פלילי ואני גרמתי לו להבין שאפשר אחרת, לא היה לו שום עניין בעבודה או לימודים ובעזרת התמיכה שלי ושל הורי הוא קיבל תואר ומאוד מצליח בתחומו...
לפני כשנה וחצי נולדה לנו בת מדהימה שאנחנו אוהבים אותה יותר מכל דבר בעולם (מעולם לא התחתנו).
היום לאחר 11 שנים שבהן היו לנו עליות ומורדות אני נמצאת במצב שמאוד מעציב אותי, אני אדם אחר היום ואני רוצה מבן הזוג שלי דברים אחרים. כבר לא מתאים לי הטיפוס שצריך כל הזמן הנחיות ועזרה על מנת לא "לאבד" את עצמו, אני במצב שנגמרו לי הכוחות לטפל במישהו (חוץ מהבת שלי) והיתי רוצה שיטפלו בי קצת.
אני אוהבת אותו על כך הוא אבא טוב, על כך שהצליח להוציא את עצמו מהבוץ שהיה בו, על כך שנתן לי את הבת שלי שהיא כל עולמי אבל אין לי מה לומר על הדרך שהוא גורם לי להרגיש:(... אני מרגישה שהוא חבר טוב ואדם שקרוב אליי (בכל זאת עברנו הרבה שנים ביחד), אני מרגישה שאנחנו רגילים אחד לשני - וחוץ מזה כלום... אפילו הקשר הפיזי שלנו נפסק כבר לפני הרבה זמן... שנינו מודעים למצב בינינו ואני רואה שמפריע לו שאני שונה ולי מפריע שהוא נשאר אותו הדבר...
עצוב לי עלינו אבל אני לא רוצה להיות בקשר שפשוט "מתקיים לו מעצמו", אני יודעת שהתאהבות היא דבר חולף אבל האם אחריה זה כל מה שנשאר?
כל אחד משנינו מבין איפה כל אחד טעה בקשר שלנו ואנחנו עדיין טועים בכל יום מחדש.
הרבה פעמים אפילו הודינו אחד בפני השני שאם היינו בקשר אם אדם אחר אולי היינו משתנים בשבילו ומנסים לא לטעות יותר - אבל בקשר שלנו אין לנו כוח לתיקונים....
עצוב לי נורא על מה שהיה יכול להיות ועל מה שנהיה מאתנו.