התייעצות

אנחנו כבר שנתיים ביחד. שנינו גרושים עם ילדים, חיים בערים אחרות. הוא רוב הזמן אצלי. הקשר בינינו מתאפיין בעליות ומורדות כל הזמן. כשטוב, זה פשוט אושר-יש הרמוניה בבית, שמחה, נתינה, שותפות בכל. הילדים מאוד מאוד אוהבים אותו והוא אותם. הוא מאוד חכם ואפשר ללמוד ממנו הרבה. אנשים מאוד אוהבים להיות במחיצתו והוא אהוב בכל מקום אליו הוא הולך. אני רוצה חיים משותפים וילד נוסף, הוא פחות. למרות שהוא אומר שזה יקרה ונעבור לגור יחד, אני מרגישה שבכל פעם שאנחנו כמעט שם וממש נמצאים בשיא, משהו קורה והכל מתפוצץ. תמיד כשמתפוצץ הוא חוזר לבית שלו, יש נתק, אחר כך שיחות טלפון. בד"כ מדברים על מה אני צריכה לקחת אחריות, ולמעשה אין ממש לקיחת אחריות מצדו. אולי במילים. חודש וחצי לא היינו יחד ולפני חודשיים חזרנו. נראה שהפרידה עשתה לכולם טוב. הכל זרם פתאום, כל אחד באמת לקח אחריות על החלק שלו, הבן הגדול שלי ממש חיפש את קירבתו ונפתח, הגעתי הביתה אחרי יום עבודה לבית שהוא ניקה, מכין שיעורים עם הילדה. קיבלתי טבעת ליום הולדתי. בקיצור...הייתי בעננים. מאושרת. אמרתי שמכאן אנחנו רק עולים. דיברנו בכל זאת ללכת לטיפול זוגי. את ערב ראש השנה חגגנו אצל הוריו עם הילדים. הכל היה נפלא. למחרת בלילה התחיל לומר שהוא בסטרס, באובר, שקשה לו והוא צריך קצת זמן לעצמו. אמרתי לו שאני מבינה ושזה בסדר. שיסע קצת הביתה. אמר שהוא תריך ללמוד להתמודד. רוב היום עבר בקיטורים מצדו. בלילה כבר לא יכולתי. אמרתי לו שהוא מתנהג כמו ילד קטן (החליט שהוא רוצה את הצד שלי במיטה, אמר שאין לו מקום בבית הזה ועוד). מאחר ורכבו נגנב לפני מספר שבועות, אמרתי לו שאם הוא לחוץ וזקוק לזמן לבד, הוא יכול לקחת את הרכב שלי ולחזור למחרת בערב, אחרי שיתרענן קצת. הוא עוד יותר התעצבן. טען שאני שולחת אותו הביתה, שהוא כמו זר, שאני בנוחות שלי במיטה שלי, שלא אכפת לי ממנו. צעק ואמר שאין סיכוי שייתן לי לישון הלילה. אם הוא לא ישן, אף אחד לא יישן. דיבר לא יפה ״סתמי את הפה״, אחר כך הוסיף גם ״לכי .....״ וגם ניפץ כוס לתוך הכיור. אמרתי לו שהוא מעיר את הילדים, אמר טוב מאוד. אני הייתי בהלם. נבהלתי ממש. הבן הבכור שמע הכל. הוא הלך הביתה אחרי שצעק, כל הדברים שלו עדיין כאן. אחרי 3 ימים שלא שמעתי ממנו הוא התקשר, כאילו כלום. שאל מה עושים במוצ"ש. טען שאני צריכה לקחת אחריות. שאני לא שמה קצוץ עליו. הוא אפילו לא התנצל על ההתנהגות שלו. השאלה היא מה לעשות. הוא טוען לעוד משבר ש״נתמודד״ איתו. שנלך לייעוץ. מתקשר בלי להתנצל ממש. לשאול מה שלומי. טוען שאם אני לא מתקשרת, לא באמת אכפת לי ממנו. מצד אחד אני מרחמת ואוהבת. מצד שני מרגישה שאני לא יכולה לחוות את הטלטלות האלה יותר. וגם ילדיי - פעם יש חבר, פעם אין, פעם אוהב ורך, פעם צועק. מצד אחד אני זוכרת את כל הטוב שבו. הוא לא איש רע בכלל. מצד שני יש כל כך הרבה משברים וחוסר יציבות. מה לעשות? האם ללכת לייעוץ? האם פשוט לחתוך ודי?