חסרת אונים

אנו כבני שישים. קשה לי מאד מאד באופן אישי לראות את בעלי מדבר בצורה אמפטית ביותר עם אנשים אחרים, ואיתי הוא הפכפך. הוא קשוב לאחרים, מרבה לדבר ולהקשיב, ואלי הוא קצר רוח. אני בקושי מדברת איתו 5 דקות ביממה, וזה אפילו מעט מאד. הוא כל הזמן באופן קבוע מגונן על אחרים אסור לי בתכלית האיסור לשפוךבפניו משהו שנפגעתי או כואב לי ממישהו מסויים, הוא מסנגר על כל העולם. מרגישה מאד לבד. גם שהוא יודע שאני צודקת קשה לו לשמוע שאני אומרת איזה מילה רעה. אני חלילה וחס לא מקללת, זה רחוק ממני, אני מאד טיפוס עדין ורגיש ופגיע. נימוסים ופירגון אצלי זה בראש מענייני. שאלתי אותו מדוע הוא לא מגלה הקשבה אלי ואמפטיה כמו לאחרים, אז מה תגובתו: לא עשית לי כל רע, אבל אני רגיל אליך, ואין כבר מה לדבר איתך, מרגיש משועמם. וכד'. הוא מובטל וכנראה מתוסכל ומסתובב עם פנים של 9 באב. עם אחרים לגמרי אחרת. אני משתדלת לאחרונה לא להיות לידו כשהוא ליד אחרים בכדי שאני לא ישתות דם מכאב וקנאה. אני מבקשת יחס זהה אלי כמו לאחרים, אחרי הכל אני אשתו, אפילו לא יחס מעל. אני נאמנה מאד לבית, למשפחה ולילדים וחמה ביותר. הוא לא מקרין חום מאז ומתמיד. אז מעלה אחת אצלו: אוהב לעזור בבית. ןאבא טוב. הדבר היחיד שכואב לי: שאין לו סבלנות יותר מכסימום 5 דקות להקשיב לי גם בדברים טובים. אם חלילה חזרתי על משפט פעמיים הוא יעיר ויבקר: "כבר אמרת לי את זה." חייבת להיות שקולה בכל מילה שאני מוציאה מהפה בכדי לגרום לו להיות מרותק ולהיות מעניינת. אם היה לי גבר שיודע לשמח את ליבי , לגרום לי לחייך ולהרגיש מוערכת וגם מסודרת כלכלית - הייתי נפרדת ממנו. לא כייף להיות במחיצתו. אחרים מחמיאים לי. הוא לא. בטענה: ככה אני ותשלימי עם זה. לייעוץ אינו מוכן ללכת. אני רק רוצה הקשבה עם כל הלב, להרגיש שיש לי פרנטנר. איך ממשיכים הלאה...