אובדת עצות

אני בהחלט מבינה את הקושי שאת חווה ויחד עם זאת אני רוצה להזמין אותך לעשות הפרדה בין הדברים.
א. בעית התקשורת ביניכם.
ב. תחושת התקיעות והבלבלול שלך.
ונשאלת השאלה אם א' נובע מ-ב' או ההיפך הוא הנכון.

העובדה שהתקשורת לא היתה טובה בעבר אינה אומרת דבר. תמיד אפשר ללמוד כיצד לתקשר בצורה בהירה, אסרטיבית, מכבדת.
מאידך, אם את מרגישה תקועה ומבולבלת - איך ניראית התקשורת כלפי בעלך?
האם את כועסת, מאשימה, מקטינה אותו? ואיך הוא מתקשר איתך? מה זה עושה לך?

וכעת נשאלת השאלה העיקרית: מה פשר תחושת התקיעות והבלבול? האם היא קשורה בזוגיות או שמא זו תחושה אישית שלך?
מה היית מוכנה לשנות בחייך כדי לא להרגיש כך? באיזה מידה היית מוכנה לקחת אחריות על חייך? על מה שקורה ביניכם?
אני מאמינה שכאשר צד אחד משתנה לטובה, הצד השני מגיב בהתאם.....


ועוד נקודה אחת - העובדה שאתם עובדים יחד הופכת את הזוגיות למאד סגורה... אין פלא שבאים הביתה וכל אחד מחפש את הפינה שלו. זה בסדר גמור לכבד את המרחב האישי של כל אחד...
עובדה זו כמובן לא מונעת תקשורת ואינטימיות ברגעים אחרים או שיתוף פעולה כאשר נדרשת החלטה (למשל מעבר דירה) או כאשר נדרשת עזרה הדדית.
לכן, בהחה שהזוגיות מאד חשובה לך, הייתי מזמינה אותך לשבור את מעגל השתיקה וההתרחקות. תזמי יציאה לבית קפה, תתקרבי, שתפי אותו ברגשותיך שלך מבלי להאשים או לכעוס, דברי איתו כמו אל החבר הכי טוב שלך....וצפי להפתעות.
קרוב לודאי שהשינוי יבוא....
בהצלחה!
עדה