תסכול ורגשי נחיתות בן 40

אני בן 40, בלי מקצוע. גר לבד, מנותק קשר מהמשפחה. אין חברים ואין ידידות. מטופל תרופתית. מצב הרוח בדרך כלל יציב, אבל יש מקרים שבהם "מגע עם העולם" עולה לי בתסכול גדול וברגשי נחיתות שצפים במלוא עוזם - כשאני אמור לקבל שירות ומסרבים לבקשה מסוימת שלי, כשיש אי הבנה עם מישהו, וכן הלאה. בעיקר מול נשים. אני לא יודע אם זה חלק מהתסכול הכללי של המצב שלי בחיים ושל העובדה שאין ולא הייתה (וכנראה גם לא תהיה) לי חברה, או שזה עניין אחר, אבל השורה התחתונה היא שכל מקרה כזה מקפיץ ומעציב אותי לכמה ימים.

בחודשים האחרונים שקלתי להירשם ללימודים, אבל עכשיו כשאני חושב על זה אני חושש "לצאת לעולם". אם כל ניואנס משתק אותי פנימה ומכניס אותי למחשבות על כמה אני קטן וכמה מישהו אחר טוב יותר, איך אני אשרוד קורס, כשמרצה יגיד שתשובה שלי לא נכונה, או כשסטודנט אחר יתקן אותי? ויותר מזה, איך אני אשרוד עבודה אחר כך?

ניסיתי בערך 10 טיפולים פסיכולוגיים בשנים האחרונות, את כולם הפסקתי בתוך 2-3 מפגשים. המטפלים נצמדו לאבחנה הרפואית ונופפו בה, מאושרים מעצמם. רציתי לשמוע קצת מילים חיוביות על עצמי, קצת אופטימיות, משהו שירים אותי מהמקום שאני נמצא בו, ובמקום זה אני שומע את ההיפך.

אודה לכל עצה,

רונן