חרדה חברתית?

שלום, נתקלתי לראשונה בפורום ושמחתי שפתאום יש אולי מקום שבו יבינו אותי ויעזרו לי.
אני בת 19 ולפני חודש וחצי נולדה בתי הראשונה, במשך כמה שנים אני מגדירה את הבעיה שלי כחרדה חברתית מבלי להיות בטוחה אבל כרגע חשוב לי יותר מתמיד להתגבר עליה כדי להעניק לי, לבעלי ובתי חיים טובים יותר.
עד אמצע החטיבה היה לי ביטחון, השתתפתי בכיתה והיו לי חברים, נמנעתי מהשתתפות בטקסים אבל מי מאיתנו לא נתקל מפחד קהל?
ואיפושהו שם, הכל התחיל להשתבש כשפתאום כל החברים שלי התחילו להתרחק ועזבו לערים אחרות. התחלתי להסתגר בבית ולהנות מחברת המחשב כל זמן פנוי.
אחר כך עברתי בית ספר וגיליתי שאני לא מצליחה להתחבר לאנשים, פתאום להציג את עצמי למישהו חדש גרם לי להסמיק ולהזיע, המילים היחידות שהצלחתי להוציא יצאו בקול שקט וצרוד. אחרי ניסיונות רבים התחברתי למישהי, והיא התחילה לנסות לעזור לי להתגבר על החרדה הזאת, התחלנו לצאת עם אנשים בני גילינו (16-20) שהיו משתכרים ואחרי כמה יציאות היא שיכנעה אותי גם לשתות.
אחרי ששתיתי נפתחתי והתחברתי לכולם, נהניתי כמו שלא נהניתי מזמן, זה גרר יציאות נוספות ועוד אלכוהול, ככה גם הכרתי את בעלי- שנינו שיכורים, מתחילים לדבר ופתאום מוצאים את עצמינו יודעים הכל אחד על השני.
ואז החלטתי שזה מספיק ואני לא צריכה אלכוהול כדי שיהיו לי חברים, הפסקתי אבל החרדות חזרו.
כרגע אחרי כל הניסיונות שלי אני עומדת במקום שבו אני לא מצליחה לדבר אל מול יותר משני אנשים אפילו עם אני מכירה אותם והם נחשבים לחברים, אני לא נוהגת לפגוש אדם אחד אלא עם אני עם בעלי או אותה החברה, וכשזה קורה, רוב הזמן הם מדברים ביניהם ואני מדי פעם זורקת הערה קצרה וצינית או עונה בחוסר רצון על שאלה שהם מפנים אלי.
הייתי אצל פסיכולוגית לתקופה קצרה והייתי אצל פסיכיאטר, אף אחד מהם לא הציע לי דרך טיפול שבאמת מצאה חן בעיניי.
מה עושים עם המצב הזה? לאן הולכים הלאה?
אני בטוחה שלקחת תרופות כנגד בעיה כזאת זה פתרון מטומטם. אם היו מפגישים אותי עם קבוצה של אנשים עם אותה הבעיה ועובדים איתנו על זה, היה לזה השפעה יותר טובה. בבקשה תעזרו לי להבין לאן אני ממשיכה מכאן