סיפור על עצמי בהרבה מאוד מילים

היי לכולם, לא ממש מכיר את הפורום הזה אבל נראה לי שאני צריך עזרה קטנה...לא מתבייש לבקש .אני חייל צה"ל ואני מרגיש שיש לי הרבה דברים חסרים , או חסכים אפשר לקרוא לזה. לא כתבתי את השם המלא שלי כי אני הולך לכתוב דברים קצת אינטימיים ומקווה לתגובות טובות ורציניות. אתחיל בשגרה ואעבור לעצמי : אני ג'ובניק בבסיס פתוח ומסיים כל יום ב5, יש לי את החברים הכי טובים בצבא , אוהבים אותי וגם אני אותם, במיוחד אחד שבאמת איתי כל יום ( באותה מחלקה ) והוא כמו אח נוסף בשבילי, גם כשאני הולך לתורניות מטבח תמיד שמחים שאני בא ואם אני מאחר הם אף פעם לא עושים לי כלום( הנגדים) התגייסתי באוגוסט 16 וביקשתי בסיס רחוק - 11 3, קצת מוזר נכון? רציתי להיות בבסיס סגור כי שם יש חיים. זה לא הלך, אז הגשתי טופס 55 לקרבי , והגעתי עד לסגן אלוף, באמת רציתי למרות שקרבי לא אבל חשבתי שזו הדרך היחידה, כמובן שלא הלך אבל כבר שכחתי מזה. ועכשיו אני אחזור אחורה עוד- ביסודי היו לי שתי חברים והאמת שסבלתי, הקניטו אותי והרביצו לי לא מעט וכל הזמן לברוח. בחטיבה, הייתי בכיתת מוזיקה מדהימה , אבל משום מה תמיד הרגשתי " סוג ב' " כי אני הייתי עיוני והם מוזיקה. היה לי שם גם 2-3 חברים שאחד מהם היה חבר ממש טוב - הכוונה לאחד שנפגש איתי אחה"צ . בתיכון היו לי 2 חברים שהם החברים הכי טובים שלי עד היום! וזכיתי בהם! הייתי בכיתה מדהימה, הכרתי מלא אנשים, היינו מי' עד יב' ביחד . בכיתה יא' בהתחלה רציתי לעבור כיתה לא זוכר מאיזו סיבה ...אבל בהמשך כזה לא היה אפשרי, התרגלתי לכולם והיה ממש כיף, והתחברתי עם עוד ילדים מהכיתה שכל פעם כשאני רואה אותם היום בחוץ אנחנו שמחים לפגוש אחד את השני, והיינו נפגשים גם אחה"צ גם עם אלה שלא הייתי הכי קרוב אליהם בכיתה, בכל מיני מפגשים . ושוב אני חוזר לצבא, אז כשהבנתי שאני לא " יוצא לקרבי " , הבנתי שגם אני לא יכול לצאת מהמחלקה שבה אני נמצא - בדיוק כמו שרציתי לעבור כיתה ביא'. אבל אני לא מתחרט על המקום שאני נמצא בו . למרות זאת , אני סובל ואני לא יודע למה , הבנתי שאני צריך לבנות לעצמי " חיים של ג'ובניק " אבל אני לא מצליח . עם השני חברים הכי טובים שנשארו לי - נקרא להם א' וצ' - די עסוקים והיינו נפגשים רק פעם בסופ"ש השנה הזאת לכמה שעות וזהו... כשסיימתי את הקורס שעשיתי ( לאחר 6 חודשים מתחיל השירות ) תמיד היה דבר אחד: לסיים את הבסיס ולבוא הביתה - ושיעמם לי, כי הדבר היחיד שאני עושה זה לנגן ולשיר - ואני מודה בזה שאני שר יפה מאוד ומנגן ביוד'לה בר וגם הלכתי לאקס פאקטור לכמה אודישנים, אבל נמאס לי. אז התחלתי לעבוד בפיצה האט - אבל הרגשתי שאני לבד ואין חברים . נשארתי שם כי היו לי תנאים טובים ואירועים חברתיים בחגים אבל הרגשתי לבד, לא שייך , ועזבתי . שבוע לאחר מכן , הכרתי מישהי שבדיוק כמוני , יצאנו באותו יום שהכרנו ואחרי יום סיננה אותי והאמת שבצדק- התקמצנתי עליה ^^. הרגשתי שאני חייב ס@ס אז הלכתי למקום שבו עושים את " טיפול " המתאים . שבוע בערך לאחר מכן הלכתי למסעדת בשרים - יש לי זיכרון פנומנאלי , זכרתי את כל התפריט ומה יש בכל מנה . עבדתי שם שבוע, כי בעל המקום אמר לי : " לפה אתה בא לעבוד נטו, לא לדבר עם חברים ". אז חיפשתי עוד עבודה והלכתי להתלמדות ביוד'לה כמלצר ואז כמתפעל עמדת נרגילות( זה מהימים האחרונים ) אבל עפתי משם כי לא קמתי היום לצבא - שעות מאוד מאוחרות והאמת? הרגשתי לא שייך , עוד הפעם! רק בימי שני שיש ערב פתוח במקום והאנשים ששרים גורמים לי להרגיש ממש טוב במסעדה! חוץ מזה אני הולך לעוד ראיון עבודה בדלי ק