פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

מצאתי עכשיו בתוך ערימת דפים שביתי בת ה-6 הביאה אתמול מהקייטנה משהו שמאוד מטריד אותי, עדיין לא דיברתי איתה על זה, אז אין לי מושג למי התכוונה הסמיילי העצוב שמחוץ ללב... אבל בגדול זה באמת ההרכב המשפחתי שלנו, זוג הורים, היא ואחיה הקטן...
במקביל אנחנו נמצאים בתהליך של הדרכה הורית וטיפול בוויסות רגשי...

אשמח לשמוע את דעתך לגבי הציור, כי אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה מאז שמצאתי אותו וממש מודאגת.

שלום רב,
אני כותבת כאן בסערת רגשות, אני מאבדת את עצמי מרוב תסכול.
הבן שלי בן 7 עולה לכיתה א' בקרוב כרגע בכיתה א' גנית עקב אי בשלות רגשית.
עקשן מאוד, לא ממושמע, עושה מה שבא לו, יש לו התקפי כעס איומים עד שהוא מתחיל להרביץ לחבוט בי בדברים ואף לקלל ולהתפרע.
ניסיתי כל טיפול אפשרי, טיפול רגשי, רכיבת סוסים, ריפוי בעיסוק, קייטנות חוגים, מבלה איתו מלא זמן.

ניסיתי לדבר איתו ולהסביר ולהכיל את כעסיו אך ללא הועיל, ממשיך להתפרע, איומים, עונשים... כלום לא עוזר, הוא הופך לילד יותר אלים וכועס .

ההתנהגויות שלו מביכות אותי אני כבר חוששת לצאת איתו מהבית, הצעקות שלו בלתי נסבלות, משתטח על הרצפה, זורק חפצים, מרביץ לי, מקלל אותי. כל האנשים סביבי מאיצים בי לעשות משהו בנידון אבל מה אפשר לעשות?

יש לציין שבהיותו יותר צעיר הייתי סטודנטית להנדסה מה שדרש ממני המון היעדרויות והבן שלי היה המון אצל סבתא. הבעיות שלי עם בעלי היו גלויות לעיניו, אני חושבת שזה גורם מאוד משפיע.
מה עליי לעשות? האם המצב הפיך?

היי,
המקרה מתואר בהמשך. אם לאמר את האמת, אנחנו מאוד מיואשים.
נשמח לקבל חוות דעת לגבי הנושא ואילו עוד צעדים ניתן לעשות.
חשבנו ללכת לפסיכולוג ילדים אבל ההתלבטות היא באיזו דרך היא/ הוא יוכלו לסייע בשלב הזה.

יש לנו שתי בנות.

הגדולה בת 5.8, הקטנה בת 3.5.

לגדולה הסרנו את החיתול בגיל 2.5, ובגלל ההצלחה המהירה יחסית חשבנו שזה יהיה נכון גם לבת צעירה.

אז הורדנו לקטנה את החיתול לפני שנה.
הגמילה מצואה הייתה מיידית ומעולם לא היו בריחות צואה בתחתונים.
לעומת זאת, נושא השתן נמשך עד היום (כשנה בערך).

בהתחלה היו רק טיפות בודדות של פיפי בתחתונים אז מדי פעם היא נלקחה באופן יזום.
הכמות שהיא עשתה במכנסיים עלתה והובילה לכך שבמשך תקופה מאוד ארוכה (כ-8 חודשים) היא הייתה נלקחת באופן יזום בתדירות גבוה יותר, אך יחד עם זאת היו 'פספוסים' במכנסיים.

עשינו בדיקות US ודם כדי לשלול עניין פיזיולוגי - הכל תקין מבחינה זו.

כשנכנסנו לסגר באמצע מרץ נפל לנו האסימון כמה פעמים צריך לקחת אותה יזום (כי זה היה בעיקר בגן עד אז) וזה הדליק לנו נורה אדומה.


בשלב הזה עשינו איתה שיחה שהיא ילדה בוגרת, שזו אחריות שלה ושלא נזכיר לה יותר ללכת לשרותים ובנוסף שינינו גישה מ"ברח לך" לגישה "את בוחרת/ מחליטה לעשות במכנסיים".
בהרבה מקרים אני מרגיש שזה בכוונה כי זה יכול להיות מלווה בחיוך ממזרי מצידה במקרים אחדים או בנקודות שנשברנו וכן שלחנו אותה לשרותים באופן יזום (לפי שברח) היא מסתכלת עלינו עם עיני עגל ואז מודיעה לנו שברח לה (המילים שלה) ופתאום המכנס רטוב.

לאורך תקופה ארוכה לא נשברנו ולא דיברנו על הנושא איתה או בינינו וכאשר היא הייתה עושה במכנסיים התגובה שלנו הייתה (נטולת רגש ככל הניתן) "אני רואה שבחרת לעשות פיפי במכנסיים, הינה הבגדים, לכי בעצמך למקלחת להחליף בגדים ורק לאחר שתתנקי תוכלי לחזור לשחק/ להמשיך מה שעשית".
הגישה הזו נהוגה עד היום, כ-3 חודשים ללא שינוי.

במקביל התייעצנו עם 2 יועצת התפתחותיות, לדעתן מדובר במשחקי שליטה וכח (שהיה ברור לנו) אך הן לא ידעו להגיד מה הסיבה לכך. הפתרון שאחת מהן הציעה היה לעשות איתה קופסה של 'הכוחות שלי' – לקחת כדורים ולכתוב ולצייר עליהם משהו שהיא הצליחה לעשות באותו יום שהיא לא הצליחה לעשות בעבר. הנהגנו את המשחק הזה במשך כשבועיים. הילדה מאוד נהנתה מתהליך היצירה של הקופסה והכדורים אך לא הראתה אכפתיות מעבר ובפועל לא היה שינוי כלל.

לפי מה שהגננת מדווחת לנו וגם לפי מה שאנחנו מרגישים בבית – לא אכפת לה שהיא עושה במכנסיים והדבר הגיע למצב שילדים בגן שואלים אותה למה היא עושה במכנסיים והיא פשוט מתעלמת מהם וממשיכה בשלה.
הגננת גם מעידה שהיא אחת הילדות היותר נבונות וחכמות בגן.

מצד אחד כולם אומרים לנו שאנחנו עושים את הדברים הנכונים, אך מאידך אין שינוי.

אודה מאוד לעצתכן/ם

שלום וברכה,
גילוי נאות: הפוסט נכתב על ידי בשם בדוי וכמובן ללא שמות או פרטים מזהים.

אני גרוש ואבא לקטנטנה מקסימה בת כשנתיים וחצי, אני מקיים איתה זמני שהות קבועים - הרבה.
אני מאוד אוהב את הבת והבת מאוד אוהבת אותי וניכר מאוד לעין שהיא אצלי מרגישה בנוח ומרגישה ביטחון ורואה בי דמות משמעותית וסמכותית והילדה מכבדת אותי מאוד ולא חוצה גבולות מה שנקרא, ומאידך גיסא הילדה מאוד מוצאת אצלי כתף חמה חיבוקים חום ואהבה ובכלל אני מכוונן לצרכיה – כך תיארו אותי אנשי מקצוע במספר בדיקות עם הבת.
שמתי לב בכל פעם שיש אינטרקציה עם האמא, עם חברתה, הבת ואיתי (ארבעתנו ביחד) או רק האמא הילדה ואני (שלושתנו יחד) קורים הדברים הבאים:

- הילדה לא מוכנה ללכת לאמא שלה, תמיד היא קוראת בשם חברתה ומבקשת ללכת אליה, לא משנה מתי איך למה וכמה. על פניו נראה ממש שהילדה "לא סובלת אותה" חלילה.

- הילדה מתנהגת בקרבת האם ובת זוגתה גם אם כאשר אני נמצא איתן - שונה לחלוטין ממה שמתנהגת כשהיא איתי, ממש ילדה אחרת (חוסר משמעת, זורקת דברים, מתנחמת הרבה במוצץ שלה ובבקבוק עם פטמה, מה שאצלי לא קיים כבר מזמן אלא בקבוק קש או כוסות).

- הילדה נודניקית מאוד כמו שאצלי היא מתנהגת אך ורק כשהיא כבר מאוד עייפה ורוצה לישון (כפ. ילדים אתה ודאי מכיר את ההתנהגות הנ"ל).

- בכל פעם כשאני מחזיר את הילדה לאמה לאחר זמן שהות שלי איתה - הילדה לא רוצה ללכת אליה - תמיד בקביעות ובלי יוצא מן הכלל. הילדה בוכה/ מסתייגת/ ממלמלת שהיא רוצה להישאר אצל אבא/ מבקשת ללכת לחברתה של האם - הכל, העיקר לא להיות אצל האם או לא להגיע איתה לאינטרקציה וניכר לעין שהילדה מסוייגת ממנה קשות.

רקע:
גרושתי אישה בעייתית בלשון עדינה ונתונה למצבי רוח משתנים, חוסר עקביות בסדרי החיים לדוגמא העדפה מינית, דת וכו'... ניבולי פה (כיום, אני לא יודע אם מקללת בסביבת הבת), כעס רב על כל העולם ואשתו, בכללי אשת מדון מהכירותי איתה וכן זוהי התשדורת שלה החוצה... הכוונה היא לאדם שתמיד חי במצב של "מוכן למלחמה".
אני באופן אישי שם לב לאיזו שהיא אובססיה שלה כלפי הבת ושתלטנות ברמה גבוה, לדוגמא:
כשהילדה נהגה בצורה לא מכובדת, האם התעקשה עם תינוקת בת שנתיים וחצי בערך כ-5 דקות רצופות לבקש סליחה ולא הרפתה, אמנם בנימוס, אך מדובר פה לדעתי על כפייתיות לא פשוטה.
כאשר אנחנו הולכים לאיזו בדיקה רפואית והבת בוכה בבדיקה האם לא משדרת בטחון ונורא "רוכנת" מעליה ומנסה ממש "בכוח" להרגיע אותה.

יודגש, הילדה כבר מדברת, והיא חכמה בצורה יוצאת דופן לגילה, ותמיד כשאני שואל אותה מי לקח אותה לגן/ עשה לה מקלחת, החזיר אותה מהגן, מי עזר לה לצחצח שיניים וכו' - היא עונה שחברתה של האם עשתה זאת. בקביעות כמובן אני לא מדבר על פעמים בודדות.


השאלות שלי הן כדלהלן:
- האם אני צריך לדאוג ?
- האם מצבים כשם שתיארתי יכולים להעיד על מצוקה אצל הבת ?
-מדוע בכל פעם הבת מחפשת רק את חברתה של האם ולא את האם?
- האם יש בתיאורים שלי ע"מ להסיק שהאם מזניחה את הבת, פוגעת בה או שמא זה לא עניין מחייב?
- מה עליי לעשות כדי להקל על הבת ולעודד אותה לרצות להיות עם אמא שלה ולהבין שאמא זה דבר חיובי?

יודגש בשנית: הדברים הללו קורים כבר שנתיים רצופות ולא פעמים בודדות!

לתשובתך הכנה והמפורטת אודה.

שלום,
בתי עולה לכיתה ה'.
עד עכשיו הייתה מאוד מקובלת חברתית, אהודה ותלמידה מאוד טובה.
בשנה הבאה אנו עוברים דירה, באותה העיר רק שכונה אחרת.
אתמול שמעתי כי בשנה הבאה תלמידי כיתות ה'- יב ילמדו ב-zoom ולא יגיעו לבית הספר.
אני נורא מפחדת שבתי לא תוכל להתאקלם ולהרגיש שייכת לכיתה החדשה כאשר היא לא מגיעה פיזית לבית הספר.
האם היית ממליץ לי להשאיר אותה בבית הספר הנוכחי ולא להעביר?
תודה

יש לי ילדה בת כמעט 4. יש לה חבר מאוד קרוב בגן אליו היא מאוד קשורה. היא משחקת בעיקר איתו בגן.
אנחנו אמורים לעבוד דירה לעיר אחרת ולגן חדש עם ילדים שהיא לא מכירה.
אני מאוד דואגת לה וחושדת שאנחנו עושים לה נזק כבד ושיהיה לה קשה מאוד להסתגל.
היא ילדה ביישנית ורגישה ויש ביניהם חברות באמת קרובה ומיוחדת.
מה דעתך?

שלום, בתי בת תשע ולומדת בכיתה ג'. בכיתתה ישנה ילדה מאוד שתלטנית. היא מתערבת בכל דבר, מצטרפת לקבוצות לא שלה וקובעת מה הקבוצה תעשה. אף ילדה לא מעיה לצאת נגדה ועושה רושם שכולן סובלות בשקט. ילדה זו מאוד יפה וזאת הסיבה שהבנות מעריצות אותה ומאידך, סובלות מהתנהגותה. כבר שלוש שנים הבת שלי איתה בכיתה ועכשיו הגיעו מים עד נפש. היא בוכה הרבה בשל המצב וממש רוצה שהיא תיעלם מחייה. אני לא יודעת כיצד לפעול. בבית ספר המורים לא ממש מתערבים בנעשה בין הבנות והן ממשיכות להיפגע ממנה. הדילמה שלי היא האם אני צריכה לגשת לשוחח איתה בעניין. אני פוחדת שהיא תיעלב וגם לא ממש מאמינה שהיא תפעל בנידון. אין ספק שהאמא צריכה ייעוץ מקצועי לגבי הבעיה. בינתיים אני מנסה לחזק את הבת שלי ולתת לה כוח להתמודד עם אותה ילדה. במחשבה לעתיד אני חוששת גם שאותה ילדה יכולה לעשות חרם ואני ממש לא רוצה שזה יגיע למצב קיצוני כזה.

שלום,
ביתי האמצעית בת 5.5 היא ילדה חכמה מאוד לגילה אך במקביל דעתנית ועקשנית מאוד. גם בבית אנחנו מגיעים איתה להרבה מאוד חיכוכים וכעסים וגם בגן - יש ימים טובים יותר ופחות, אך בגדול היא מגיבה בעקשנות ותוקפנות לסיטואציות מסוימות. כמו כן - למרות שמסיימת גן טרום חובה, עדיין מתקשה מאוד בכניסה לגן בבוקר ומצד שני - מתקשה גם לעזוב את הגן בסוף היום. לאחר התלבטויות שלנו ושל הגננת אנחנו מרגישים שכן כדאי לחזק את הביטחון העצמי שלה ולעזור לה להשתחרר ממה שמציק לה, כשגם כיתה א' כבר נראית באופק.
אני ממש לא מבינה בתחום הטיפול הנפשי בכלל ובוודאי לא לילדים.
התחלתי קצת לברר והלכתי לאיבוד... אני מבינה שיש את כול סוגי הטיפולים הרגשיים למיניהם (אומנות, דרמה, וכו') שניתנים על ידי מטפלים שאינם פסיכולוגיים. לגבי פסיכולוגים - מכמה טלפונים שהתחלתי לעשות אני מבינה שבגיל הזה אין בכלל טיפול לילד עצמו אלא רק הנחיית הורים ואני לא חושבת שזה הכיוון שיעזור לנו, וגם הגננת מסכימה איתי.
אשמח שבשלב ראשון מישהו יעשה לי סדר - בלי קשר למקרה הספציפי של הבת שלי לגבי האפשרויות ובפרט האם אין טיפול פסיכולוגי לילדים עצמם? נשמע לי קצת מוזר ותמוה שיש רק טיפול רגשי לילד (לא על ידי פסיכולוג) או הנחיית הורים על ידי פסיכולוג.

שלום וברכה,
הבת שלי יורקת עלי בפניי, דוחפת אותי ומתנהגת בזלזול בלתי נתפס.
זאת בד בבד לקשר אוהב וחם מאד שיש בינינו.
היא בת 12.5 אני בת 34 ומגדלת אותה לבדי לגמרי ללא נוכחות אביה לצערי. אבא שלי מידי פעם מגיע לבקר והיא לעיתים הולכת אליו לתקופה קצרה בחופש, אך מלבד זאת
אני מגדלת אותה לבד. היא ביתי היחידה והדבר הכי יקר בחיי.
יחד עם זאת הקשיחות והמרד שהיו כל החיים וכעת לצערי מקבלות פאן חזק יותר של גיל ההתבגרות, יחד עם היותי אמא מסורה, אוהבת ודואגת, המציבה גבולות איתנים במידת הצורך ויודעת גם להרפות היכן שאפשר, שקולה ומתיעצת.. - מפרק אותי! זו לא התקופה הראשונה בה נוהגת ביתי באלימות כלפי ומסרבת להישמע לבקשותיי גם שאלו נאמרות באופן ברור וחד-משמעי.
לצערי אני אובדת עצות, חשה שזה פוגע מאד ברגשותי, בבריאותי וביכולת תפקודי היום-יומית.
אודה לעצה מה עלי לעשות?
בברכה


נ.ב אני מניחה שיש צורך בטיפול עמוק יותר וכבר פניתי לתחנה כיוון שאין באפשרותי לממן טיפול ארוך טווח, יחד עם זאת אודה לשמוע את דעתכם המקצועית כדי לדעת כיצד לנהוג כעת.. השבת היה בינינו מתח עצום בעודה עושה דברים אלימים ומבזים כלפי וכאשר אני גוערת בה, יורדת עלי ומטיחה בי אימרות כמו "חולת נפש" בקול רם מול כל הרחוב וכדומה.
הדבר משעשע אולי ויש לחמול עליה אך מפאת הקושי הרב ממילא הכרוך בגידולה לבד וההתמודדות היום יומית עם מקרים מעין אלו שאני חשה שכל ההשקעה הרבה שאני משקיעה עבורה (פרנסה, מקום מגורים ראוי, נקיון, אוכל, פחות חברה ולמעשה כל חיי, מחשבה לחברה הגונה בשבילה בעודה בועטת ומורדת ובוחרת חברה מוזרה ולא טובה) יורדים לטימיון וכל השקעתי בה - לא שווה מאום.
זאת מול סירובה בחרוף נפש לקבל את סמכותי עליה גורמים לי למחשבות לשנות לה אפוטרופסות בלב נצבט וכואב...
זאת מהסיבה שאני בעצמי צעירה ומגדלת אותה לבדי מגיל צעיר וחשה שההתנגחויות האלה - יחד עם המאמצים הרבים להקנות לה יציבות וסביבה חמה ואוהבת - מפרקים אותי נפשית ואני לא עומדת בכך וחוששת מאד שזה עשוי במוקדם א -לפרק גם את הקשר בינינו ו ב- גם לפרק אותי בריאותית ו ג- אני דואגת לה ולעתידה וברור שהיא צריכה סמכות שתישמע לה.
אודה לשמוע מה דעתכם בנושא זה?
בברכה ותודה

שלום רב,
מרגיש שבני בן ה- 12 רואה רק את עצמו.
אינו דואג כלל לאחיו הקטנים. לדוג': יש לו אחות קטנה בת 6 שרק כשמכריחים אותו עוזר לה לעבור כביש, להרים תיק כבד (ואז הדבר נופל על בני השני בן ה- 10 שעושה זאת ברמה היומית וזה לא פייר)
כשסבא וסבתא באים לבקר, עושה טובה שאומר שלום.
הוא כל הזמן בגישה מתגוננת שכולם נגדו ושאף אחד לא מקשיב ומבין אותו.
כל דבר שמבקשים ממנו לעשות מלווה בהתנגדות ופרצופים וזה ממש מקשה על ההתנהלות ברמה היום יומית.
הוא לא רואה ומנסה לשנות את ההתנהגות שלו למרות שאנחנו כל הזמן מדברים איתו.
הוא לא יוזם כלום, כל התשובות שלו לקוניות.
ממש קשה לי איתו ואני דואגת לאבד אותו.
חשוב לציין שבעלי באופי הפוך ממנו. אדם יוזם, שאפתן, וורבלי וזה עוד יותר מקשה על היחסים ביניהם בבית.
אני לא יודעת מה לעשות ואך להתנהג.
אודה לעזרתך.

שלום.
בני בן 15, בד"כ הוא ילד נדיב, רגיש לסביבה, ממושמע וחכם, אך אחת לחודש חווה התפרצויות זעם מלווה בשפה בוטה מכנה אותי שמנה, תמותי, תשרפי, חבל שנולדת. באחת הפעמים הוא אף הצמיד אותי בחוזקה אל הקיר.
בד"כ ההתפרצות באה כתגובה לדרישה ללמוד, ללכת לשיעור פרטי שקבעתי עבורו או להפסיק לשחק במחשב.
יום למחרת התקרית הוא חוזר להיות הילד הממושמע, המחבק והאוהב, כאילו מדובר בילד אחר.
כיצד עלי להגיב, האם להעניש וכיצד להעניש?
תודה.

שלום
הבן שלי (הכי קטן בבית) הוא בן 5 והגננת מספרת לי שהוא בגן אוהב לגעת בפנים של הילדים ולמרות שזה היה מציק לילדים
הוא היה ממשיך. היא טוענת שהיא מנסה להעסיק אותו כל הזמן כי תמיד יש לה מן תחושה כזאת שהוא צריך להתעסק עם הידיים,
היא לא הצליחה להסביר לי ממה זה נובע,
בבית הילד שלי עדיין ממשיך בלילות לבוא אלינו לחדר באמצע הלילה ולסיים את הלילה אצלנו במיטה , ולפנות בוקר שהוא מתעורר שאני ישנה הוא נצמד עליי ומתחכך בי (רציתי פעם לבדוק כמה זמן הוא לוקח לו והאם זה מרגיע אותו - אז לא זה יכול להיות הרבה זמן זה לא מרגיע אותו אחרי כמה דקות זה יכול למשך הרבה זמן) כמובן שאני מורידה אותו מעליי ומנסה לדבר איתו אבל זה לא עוזר הוא שוב פעם מנסה. על בעלי הוא לא מעז להצמד ולעשות כי הוא מפחד מהתגובה שלו בעבר הוא גם היה יושב לידי ומחזיק לי את הפנים הוא כבר לא עושה את זה.
הוא ילד מופנם, לא מקשיב, נוטה להתרגזות מהירה ולסגירות.
שהוא כועס הוא לא מצליח לספר על מה ומסתגר עם עצמו ורק כועס. שמגיעים חברים של ילדים אחרים הוא משתולל ומציק להם ומפריע להם.

אודה לעזרתך... זה מאוד מטריד אותי. מה יכולה להיות הבעיה ומה אני יכולה לעשות מול ההתנהגות הזאת?

שלום רב, יש לי שני בנים אחד בן 4 וחצי והשני בן שנה וחצי ובנוסף בהיריון שלישי...
מאז שהקטן נולד הבכור שלי משתמש במילים קשות כלפינו (ההורים + מבוגרים אחרים שנמצאים בקרבתו בין אם זה דודים סבא סבתא וכד')
דוגמת המשפטים שאומר:
- אני אקח סכין ואדקור אותך למוות
- אבעט לך בבטן ואהרוג את העובר שבבטן
שלך
- אהרוג את אח שלי הקטן

מיום ליום המילים שלו נהיות יותר ויותר קשות.. אשמח לדעת ממה זה נובע ואיך ניתן לטפל בזה?

כשאני שואלת ממי אתה שומע מלים כאלה הוא נוקב כל פעם בשם אחר מהילדים שאיתו בגן..
וכשאני אומרת לו שאני אבוא לגן כדי לדבר עם אותו ילד שנוקב בשמו הוא אומר לי אבא שלו שוטר או בצבא והוא יביא אקדח ויהרוג אותך ודברים כאלה..

אני כבר אובדת עצות..

חשוב לי לציין כשהוא לא מתבטא ככה הוא ילד נורמטיבי לחלוטין.. והוא מתבטא ככה רק כשמעצבנים אותו או לא מתנהגים לפי הדרישות שלו..

שלום רב,
אשמח למענה מאוד.

ביתי ילדה בת שנתיים,
ילדה פיקחית, שמחה בדרך כלל (לאחרונה מצוברחת לא מעט) , אוהבת ללכת לגן, מדברת יפה מאוד לגילה.
לצד זאת, ילדה מאוד זהירה ועם הרבה פחדים.
מפחדת לעלות על המגלשה, מפחדת מהים, מפחדת מנסיעות באוטו, מפחדת מרעשים חזקים.

לאחרונה יש לה קטע מוזר שאני לא יודעת איך להתייחס אליו.
בכל פעם שהיא שומעת רעש כלשהו, לא בהכרח רעש חזק (רעש של המקרר, של המיקרו, רעש שבא מהבית של השכנים או של טיפות מהברז) היא שואלת ״מי זה״ או ״מי בא״ ומתעקשת לקבל תשובה.
לפעמים זה מרגיש קצת אובססיבי והיא שמה לב לרעשים שאנחנו בכלל לא מתייחסים אליהם.

איך נכון להגיב לזה? מצד אחד אני נותנת לה תשובה קצרה וקונקרטית בכל פעם, מצד שני אני מפחדת שזה יגרום לה להמשיך לשים לב כ"כ הרבה לרעשים מסביבה שהיה עדיף שתתעלם מהם, כמו כולם.
כשאני לא עונה לה או אומרת לה לא יודעת היא ממשיכה לשאול עד שמקבלת תשובה שמספקת אותה.
האם זה תקין?

תודה וסליחה על האורך!

הילד שלי בן 8. מרבה לדבר אל עצמו. בד"כ הדיבור הוא סביב סיפורים דימיוניים, שהוא ממציא לעצמו. המורה טוענת שהוא מדבר לעצמו המון, מנהל שיח עם עצמו עם הבעות פנים ולעיתים אף צוחק, והיא אומרת שזה מנתק אותו מהנעשה בשיעור, וגם מביך אותו. אציין גם שהוא חברותי ותקשורתי, וכן שיש לו הפרעת קשב מסוימת. האם זה תקין?