פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

אפרת הי, זו מחלה לא פשוטה של החברה שלנו בעידן הנוכחי. אין למה לשאוף, הכל זמין ונגיש אז למה להתאמץ?
מה שעושים, זה מדברים על זה. שואלים אותו מה יכול לעניין אותו. ואומרים לו שיקח לעצמו שעה שעתיים בלי מחשבים ומסכים ויחזור עם תשובה.
יש עוד כמה דברים לעשות - אבל הם דורשים הכרות יותר מעמיקה עם הקונסטלציה המשפחתית שלכם.

אביב הי, בכל המקרים הללו צריך לשקול רווח מול הפסד. כל מעבר יש בו הפסד אבל יש גם רווח השאלה מה הוא.
אם הגן הפרטי כל כך גרוע אז מה שקורה שם בעצמו יכול להיות מזיק. אין לי מספיק פרטים כדי להבין את הבעיה והקשיים.
בכל מקרה אם תנהלו נכון את המעבר, תכינו את הילדה כמו שצריך למעבר אז זה יקל עליה.

עידו הי, הייתי מבקשת מהאמא ללכת לטיפול בקשר לפחד הזה. כל עבודה שתעשה עם הילדה לא תחזיק הרבה זמן כל עוד אחד מהאנשים המהותיים בחיי הילד מפחד או חושש. זה מנגנון הגנה ביולוגי של הילד. כך הוא לומד מה בסדר ומה לא בסדר בחיים. בלי המנגנון הזה, הילד היה אוכל דברים שאסור לאכול או עושה דברים שאסור לעשות.

איילה הי, יש כמה וכמה ספרים בחנויות הספרים על הנושא הזה. ואפשר לעשות משחק עם בובות (כן , גם בנים יכולים לשחק בבובות :-)). אחרי שמספרים את הסיפור בספר או אחרי הסיפור דרך הבובה אמא ובובה ילד. מספרים שגם אמא בהריון. לגבי השאלה מאיפה באים ילדים לעולם. חכו לראות אם הוא שואל משהו. יכול להיות שהוא יקבל את זה כעובדה. רק חשוב לשים לב שהוא לא חושב שאת בועלת ילדים (כי לאמא יש ילד בבטן, וגם אוכל בבטן יכול לבלבל)..אז להגיד שזה בגלל שאמא אוהבת את אבא...בגלל זה נוצר ילד בבטן.

ספיר הי, בגדול לילד בן שנתיים וחצי ואפילו שלוש, אין משמעות לזמן היא לא יודעת אם אתם עוזבים ליומיים או לשבועיים. אם טוב לה במקום שהיא תהיה בו והיא מכירה אותו, אז זה בסדר.
הקושי הוא בדרך כלל אצל ההורים, שבועיים זה הרבה זמן בשביל להתגעגע ולהיות עסוקים בשאלה האם הכל בסדר. אני מציעה לקחת אולי בתור התחלה סוף שבוע (אם לא עשיתם את זה כבר) ולהסיק מזה מסקנות של מה ניתן לשפר בהתארגנות שלכם. אח"כ אין בעיה. צאו לחופש - זה מאוד חשוב לילדה שאתם תחזרו מלאי אנרגיות ושמחים (ועם זוגיות טובה).

אריאלה, יש לך רשיון של מטפלת מינית? אם לא אז לא זה לא חוקי ולא בסדר. ואם כן אז את יודעת את החוק בקשר לקטינים. את יכולה להפנות אותה לתכנים כתובים ורצוי כאלו ממקור מוסמך.
אין כאן תחום אפור.

שירי, אני לא יודעת למה זה קרה? אם היא בעבר נרדמה לבד ועכשיו לא הרי שמשהו השתנה בבית, אולי היתה חולה והבאתם אותה למיטה שלכם, אולי נולד אח/אחות, אולי משהו אחר.
אני יכולה להניח שאתם כבר מנסים כל מידי דרכים לשכנע אותה ללכת לישון לבד במיטתה, וזה לא מצליח. אם לא ניסתם כלום אתם יכולים למצא כל מיני שיטות באינטרנט. אבל אם כבר ניסתם הרי שאתם צריכים בשלב הזה עזרה מותאמת אישית לקונסטלציה הביתי שלכם.

לילה הי, ראשית מתנצלת על הזמן שלקחת לי לענות. איכשהו פיספסתי את השאלה.
בגדול, חוסר העיקביות שלכם בנושא הזה ובכל נושא אחר, גורם לכך שהילד מבין שאתם לא רציניים בהחלטות שלכם והוא יאתגר כל דבר. זה התפקיד שלו וזה נורמלי. בשאלה שלך יש כמה נושאים,
נושא זמן מסכים ונושא הלמידה.
לגבי נושא הלמידה, הייתי בודקת אם אין לה קשיים לימודיים ו/או קשיים בקשב וריכוז. ילדים אלו מעדיפים, מן הסתם, לא להתעמת אם דברים שקשה להם (לימודים), וגם יש להם קשיים בהתארגנות והבנת מושג של זמן.
לגבי זמן מסכים. עונשים לא עובדים לרוב. כי אז ההורים הופכים לשוטרים וכל הדינמיקה בבית היא באוירה לא נעימה וההורים מתעייפים מזה.
צריך לשנות כיוון, לדבר איתה על למה זה לא טוב להיות כל היום מול הטלויזיה או מול המחשב. ושאול אותה אם היא חושבת שהיא מפסידה משהו מזה. היא תגיד שלא, תפקידכם להראות לה מה היא מפסידה (למשל משחק עם חברות, ציונים נמוכים, או אולי זמן עם אמא ואבא - בהתאם למה שמתאים אצלכם בבית). ולשאול אותה אם היא רוצה לשנות את זה - כדי שלה יהיה טוב יותר. בדר"כ כולם רוצים לשפר את המצב שלהם. נהלו משא ומתן על זמן המסכים - תנו לה להרגיש שגם היא שותפה להחלטה. ואז הפעילו את הכללים שהיא קבעה.

זוהר הי, נראה לי שהכי נכון זה פשוט להכיר לו חברים אחרים. שלא יהיה תלוי כל כך בילד אחד. ואם זה לא מצליח אז צריך לעשות ברור למה. כי למעשה אין סיבה שילד יתפס כל כך לילד אחד מסויים. כלומר אולי יש איזה קושי שהוא מעבר לחבר הספציפי הזה. ואם נפתור אותו הרי שנעזור לו להמשך מערכות היחסים שלו עם חברים.

הי, כמו בכל גיל גם בגיל הזה (4) שיתוף של חוויות הוא פונקציה של מידת הורבליות של הילד, יכולתו לארגן את החשיבה שלו, ותחושת הביטחון שלו שיקבלו אותו כפי שהוא בלי ביקורת. על שני הדברים הראשונים יש לך פחות השפעה. אז מה שצריך לעשות זה לתת תחושה לילד שיש לו לאן לפנות. כל מה שצריך להגיד זה שאת נמצאת בשבילה שם ואם היא רוצה לספר לך דברים את שם בשבילה.
כל הלחץ שאת מתארת (במייל האישי ששלחת), שהיא תספר, הלחץ שלך סביב הנושא - עובד אליה ויתכן שהיא אפילו מפרשת את זה כאילו את מחפשת משהו שהיא עשתה לא בסדר.
אז מאוד חשוב שתקחי צעד אחד אחורה, אם היא תספר יופי, אם לא אז יתכן והיא לא ראתה כלום, לא קרה לה כלום. או...שהיא לא חוותה את זה כמשהו טראומטי. אז אין מה לייצר טראומה במקום שאין טראומה.
את המסר שהגוף שלה שייך רק לה, צריך בעיקר להעביר במילים (כמו שאת בטח עושה) אך גם במעשים.
למשל לבקש ממנה לסבן את עצמה במקלחת, או לא לקלח אותה עם ילדים אחרים (יש משפחות שזה חלק ממה שהם עושים - חביב אבל מעביר מסר מבלבל לעיתים). לא להחליף לה בגד ים במקום צבורי וכיוצא בזה.

ליבר הי,
ראשית אני חושבת שתוכלו להעזר בתשובה שנתתי לקרן ב 4 ליולי. היא מתארת מצב דומה. נסו את מה שכתוב זה.
מעבר לזה יכול להיות שאתם צריכים קצת לשבת יחד ולדבר על איך אתם מתאמים בינכם קצת יותר את המצבים המורכבים יותר בחינוך הילדים. ברור שלכל אחד יש גישה שונה. זה לא אומר שאחד צודק והשני טועה. זה אומר שצריך לנסות למצא שביל אחד. אפשר גם לעשות את זה במסגרת הדרכת הורים.

הי, כל טיפול שאת בוחרת לילדה שלך הוא בעיקר תלוי במיומנות של המטפל ובקשר שלו עם הילד. כלומר, זה מטפל שצריך לדעת מה הוא עושה (עם נסיון מוכח בתחום) ושלילדה יש קשר טוב עם המטפל.
אני מודה, שממה שאת כותבת אני לא מצליחה להבין את מקור הקושי. מה שבעיקר עולה שיש לה סביבה חברתית שלא מתאימה לה. ולכן אני לא סגורה על זה שצריך "לתקן" את הילדה, אלא יותר לחזק אותה רגשית ומצא מקורות חברתיים חדשים או אחרים. במילים אחרות, יש צורך לבדוק טוב מה המקור לקושי. אם יש משהו בהנהלות שלה שפוגע ביכולת החברתית שלה או שהסביבה לא מותאמת אליה (ויתכן שני הדברים יחד).
את זה לדעתי צריך לבדוק איש מקצוע כמו פסיכולוג. רק אחרי שאת יודעת מה מקור הקושי ניתן להתאים טיפול. כי אני לא יודעת במה הטיפול בדמיון מודרך מסייע.
אני חייבת גם לומר, שדמיון מודרך הוא כלי שיכול להיות חלק מתוך טיפול אבל קשה לי להבין כיצד הוא עומד בפני עצמו.

נועה הי,
נפנופים בידיים, פרצופים וכל הדברים הללו הינם פחות אופייניים לילדים מעל גיל 6. הם בדרך כלל (ויש להניח שלא תמיד, אבל אני עונה על המצב הממוצע, כי ככה זה בפורום כזה) מאפיינים שתי קטגוריות של ילדים: ילדים עם טיקים (יתכן כתוצאה מחרדה) או כחלק מהאפיונים של ילדים עם בעיות תקשורת. זכרי כי אני ממש לא מכירה את הסיפור שלכם, ואת הילד.
בעיקרון אם זה לא היה אף אחד מאלו, הרי שלדבר עם הילד ולהגיד לו שיבחר דרך אחרת להראות התרגשות, היתה עוזרת. מה גם שבטוח שהלחץ החברתי היה מגביר את הרצון שלו לשנות בעצמו את ההתנהלות הזו.
בשני האופציות האחרות שהצגתי הרי שראשית צריך לא להלחץ, זה לא עוזר ואולי אף מחמיר את הסיטואציה. אם זה טיקים אז צריך לטפל בחרדה שמובילה לזה ואולי לשקול היפנוזה.
אם זה קשיי תקשורת אז קשה לשנות את המצב, אולי על ידי חיזוקים.
בכל המקרים הייתי קודם הולכת לעשות ברור מה המקור. כמו שאת מבינה לכל סיבה יש טיפול שונה.

שירה, את חייבת לדבר על הדברים הללו עם צוות בית הספר. ולרוב הם רוצים לדעת את הדברים הללו, את המחשבות שלך והחששות שלך. גם לצוות הגנים זה חשוב ועוזר להם להכיר את המפשחה והילדה. תתארי להם את הילדה ואת המצב, ותגידי להם שאת חושבת שגננת רכה יותר מתאימה יותר. אבל את גם חושבת שחשוב שהחברות שלה יהיו איתה (לפחות חלק).

קרן, מאיזו שהיא סיבה לבן שלך קשה קצת להרגיע את עצמו, והוא גם לא נעזר בך לצורך העניין. עולה השאלה אם זה הדבר היחיד שהוא לא מווסת בו. אם זה הדבר היחיד, אז הייתי אומרת שעשית דברים נכון אבל לא התמדת בהם.
נסי את הדבר הבא: כשהוא נכנס למצב הזה, אל תדברי איתו, קחי אותו למקום בטוח (כמו ספה רכה), תלי לו לעבור את זה גם אם זה לוקח שעתיים. שבי לידו - תעברי איתו את המצוקה - מבלי שאת מדברת אליו למעט להגיד לו שאת יודעת שקשה לו אבל זה יעבור (משפט קצר). אם הוא בא אליך או מבקש חיבוק תני לו חיבוק. בהתחלה זה יהיה קשה לשניכם אבל אם תעמדי בזה - הזמן של התיסכול יפחת והוא ילמד לוסת את עצמו.