פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

עינת, ראשית קראי את התשובה שנתתי ליעל "פחדים בבית ילד בן 8". כי הדברים די דומים.
לשאלתך האם זה נכון? הנה כמה סיבות לכך שזה לא נכוןף
1. את עייפה, גמורה וקשה לך לתפקד - זה אומר שמשהו כאן לא נכון
2. בכך שאת מאפשרת לו לבוא למיטה את למעשה מאשרת לו שהפחדים שלו מוצדקים, מה שכמובן מחזק אותם.
3. מה לגבי הזוגיות שלך? זה לא קצת מפריע?
נסי לדבר איתו ולראות איך אפשר לעזור לו מבלי שהוא יצטרך לבוא למיטה שלך - אור? מכשיר נגד יתושים?

תודה

יריב, לטראומה יש הגדרות מאוד מסויימות, ואני לא בטוחה שהיא עומדת בקריטריונים לאבחנה כזו בשלב זה. אבל אין ספק שזה אירוע רע ולא נעים. ראשית, לא משנה איך היא מספרת על זה, העיקר שהיא מדברת על זה. אפשר גם לספר לה את הסיפור תוך שימוש בבובה. היות ואני מניחה שאתה בקיא יותר בפרטי האירוע והיא לא שמה לב לחלק מהדברים חשוב להבנות את הארוע בצורה נכונה כאשר נותנים לבובה לספר את זה על עצמה. חשוב להראות לה שלא ניתן היה למנוע את זה, ושזה לא אשמתה. למשל שלא ניתן היה לחזות שהצעצוע יגרום לזה.

יעל, ליחידנות אין קשר לקושי. ראשית זה גיל אופיני לפחדים כאלו להופיע, לא תחת כותרת הפחד מחושך אלא הפחד לשלמות הגופנית שלך ושלו. ובמדינה כמו שלנו, כל מאמץ מצידך למנוע ממנו תכנים קשים הוא כמעט בלתי אפשרי. המציאות עולה על כל דמיון.
כדבר ראשון - לא הייתי פוסלת את הפחד שלו. כי הרי מי מאיתנו לא מפחד מגנב שיכנס לבית. יש משהו מציאותי במה שהוא חושב, פסילת הדעה שלו רק מחלישה כל אמירה אחרת שלך.
שנית - שימי אורות חלשים בבית או השאירי באופן קבוע אור בשרותים. החליטו ביחד איזה אור נשאר דלוק בלילה.
ודבר אחרון - אם הוא מפחד להכנס לחדר כלשהו בערב (שכשאתם עוד ערים), בגלל החושך. שאלי אותו אם הוא חושב שאת (שאוהבת אותו כל כך) היית שולחת אותו למקום שיכול לקרות לו שם משהו. פני אל ההגיון שלו. אם הוא יכול להיות אמיץ עם חברים הוא יכול להיות אמיץ כשאת איתו בבית.

דניאלה, השאלות המרכזיות הן האם היא אכן לא מצליחה המון פעמים? האם היא מאכזבת את משהו? האם דורשים ממנה דברים שהם מעל ליכולת שלה או בתחום שהוא תחום חלש אצלה? אם התשובה לכל אלו היא "לא". אז בכל פעם שהיא מכינה את עצמה לכישלון, אבל בכל זאת מבצעת או דברים קורים ההפך להדגיש זאת. ,הי תראי - חשבת שזה לא יצליח והנה הצליח לך". ככל שכמות הארועים החיוביים יגדל על השליליים היא תרגיש יותר כבעלת יכולת.

דורית שלום, כשיש ילד מבלבל זה מצד אחד חדשות טובות, זה אומר שרמת התפקוד שלו גבוה מאוד והסיכוי לטפל בו ולהצליח מאוד גבוה. כמובן שצריך את הטיפול הנכון.
מצד שני, מה שאת מתארת קורה פעמים רבות עם ילדים מבלבלים. וזה מבלבל את הילד ואת ההורים. אז דעי שאת לא לבד בסיטואציה.
זה כמובן לא עוזר לך..אבל...
כמו שזה נשמע לי יש שתי אבחנות שהמאבחנים השונים מתבלבלים בהם וזה אבחנה של ADHD ו ASD. ויש הרבה קווי דמיון בין השנים. קצרה היריעה כאן, מלהסביר לך את זה. אבל אני חושבת שמה שאת צריכה לעשות כרגע זה להתמקד בסימפוטומים. איפה הקשיים שלו?
האם יש קשיים לימודיים? האם קשיים חברתיים? ולפי זה ללכת לבדוק טיפולים אפשריים.
האבחנה חשובה כדי למצא אנשי טיפול מקצועים בתחום, אבל אם את יכולה לנתח בעצמך מה מקור הקושי הלימודי, או מה בדיוק גורם לקשיים החברתיים - את יכולה לבדוק טיפולים אפשריים מתאימים.
אני לא נוהגת להציע לאנשים בפורום להגיע אלי לשיחה, אבל במקרה הזה אני ממליצה לך לבוא להתיעצות - אם את גרה באזור המרכז או השרון. ואם לא, או את סומכת על משהו שאת כבר מכירה - זה גם בסדר, אבל את צריכה עזרה לנתח את הקשיים ולבנות תוכנית מתאימה.

רונית, את יכולה להניח שאם לכם, שאתם מכירים את הילד טוב מאוד, קשה להחליט ולדעת מה לעשות ואתכם הכל מבלבל אז לי מאוד קשה לתת המלצה על סמך כמה משפטים. ובנוסף, אם אתם מבולבלים נחשו עד כמה הילד מבולבל.
אני חושבת שאתם צריכים לחזור למי שעשה לכם את האבחון, לבקש איתם שיחה. ולהתיעץ איתם. להציג את ההתלבטויות וכל מה שאת אומרת כאן. ולנסות להחליט יחד מה נכון לעשות.
אם זה לא מתאים, קחו דעה נוספת. לכו לעוד אבחון, לא חייב להיות פסיכיאטרי. יש להניח שאבחון פרטי יהיה מקיף יותר (מכונים להתפתחות הילד מאוד לחוצים בזמן ותפוקות מצד המערכת ולכן קצת יותר קשה להם - אני יודעת כי אני עובדת באחד כזה).

נקווה לטוב...

קרן, אם זו לא שאלת המיליון דולר אז מה היא השאלה? :-). יש להניח שכל הורה (כולל אני) שקוראים את השאלה שלך רוצים לדעת את התשובה.
נתחיל מזה שכל משפחה זה קצת סיפור שונה. אין כאן תשובת בית ספר. זה מכיוון שלכל הורה יש כוחות שונים, והילדים הם שונים זה מזה. יש את אלו שיותר זורמים ויש את העקשנים יותר.
עם זאת, אני אנסה לעזור. אני חושבת שחלק מהדילמה נובעת מכך שמדובר בדור של ילדים שגדלים עם המסכים הללו. במידה מסויימת אם נקח את זה מהם, לא רק "נפגע" בחברתיות שלהם (אלו שגדולים מספיק בשביל מדיות חברתיות), אלא אולי בעתיד הטכנולוגי שלהם. הרי מצופה מכל איש היי-טק להיות בקיא בנושאים הללו. בנוסף, אין לנו ההורים הרבה דברים שיכולים להעסיק את הילדים בצורה טובה כמו מסכים, בזמן שצריך ללכת לשרותים, לבשל, להכניס בגדים למכונת כביסה ואפילו לשבת לרגע בשקט עם כוס קפה (לגמרי לגיטימי).
לדעתי, הפיתרון צריך להגיע ממקום שונה, לא מהמקום של להיות משטרה או השמת גבולות של זמנים וספירת דקות (כי הילדים מומחים בלהטיש אותנו שם).
הפיתרון צריך להגיע מלתת להם דברים אחרים לעשות. אולי בהתחלה מדובר בעבודה קשה: למצא מה יכול באמת לעניין אותם (אם זה לא באמת מעניין זה לא יתפס), או משהו שבאמת חשוב לכם שהילד יעשה (נניח ספורט). בהתחלה תצטרכו לדחוף אבל עם הזמן (ואת זה אני אומרת מנסיון אישי) הם לוקחים את הדברים ועושים אותם ואף יותר ממה שתצפי.
כמה דגשים - זה צריך להיות דברים שהם באמת אוהבים וטובים בהם. לא ללכת לחוג גו'דו והילד הוא עם קואורדינציה גרועה (בשביל לשפר). לא מדובר בחוג "טיפולי". מדובר בתחביב, משהו שנהנים ממנו. לילדים שלנו אין תחביבים, וקל להם להתפס למסך כי זה יחסית פסיבי.
דגש נוסף - אם זה משהו שהוא ערך חשוב עבורכם, נניח שהילד יעשה ספורט. תנו דוגמא אישית, אולי תקחו אותו יחד איתכם לריצה או רכיבה. קבעו את זה בסדר יום שלכם בשבוע, באופן קבוע ונסו לעולם לא לבטל.

יעל שלום, בכדי לענות לך הלכתי לבדוק את המושג תרבות. בעיקר רציתי לבדוק האם תרבות זה משהו שאני מנחילה בתוך הבית או משהו שכולל את הקבוצה שבתוכה אני חיה. אני יכולה לנחש שאת יודעת מה היתה התשובה :-).
אז חשוב מאוד להבין שמה שאת מתארת זה סט של ערכים שהחלטתם לנחיל בבית שלכם. מן הסתם התרבות שסביבכם אינה חיה באותם ערכים - ולמעשה מכאן נובעת ה"בעיה".
אני יכולה להניח שהסיבה שאת פונה אלי בפורום היא שכבר עלו כמה בעיות בהקשר הזה עם בנכם בן ה10, בביתכם או בבתים אחרים.
למעשה אתם די מכניסים אותו לדילמה, כיצד עליו לנהוג. הוא מאוד מעריך את הוריו אבל רואה סביבו תרבות אחרת. אולי רק אנשים עם ביטחון עצמי מאוד מאוד גבוה יכולים להתמודד עם מצב כזה ולומר לעצמם אני חי על פי אמונתי וערכי ולא אכפת לי מכלום. זו הסיבה שדתיים נוטים לחפש שכונות דתיות, וחילוניים שכונות חילוניות. זה לא עניין של מלחמת תרבות אלא עניין של חיפוש קבוצת ההתיחסות.
אם אתם חיים בקבוצה שזו הערכים שלה, וכולם נוהגים כך, הרי שלא היתה נוצרת דילמה.
דברו עם הילד שלכם, נסו להסביר לו את הערכים שלכם לעומת אלו של אחרים. נסו לברר איתו איך הוא חש כלפי הנושא. ובעיקר למדו אותו איך לחיות במצב שיש ערכים שונים בבית מאלו שבתרבות שסביבו.

קודם כל תודה רבה על המענה.
אני חושבת שאת בהחלט צודקת. עיקר הבעיה הוא השוני בין הנוחות המתרחשת בבית לבין האיסור מחוצה לו.

אני כן חושבת שהילד מבין שנוחות כזו היא משהו משפחתי בלבד, וכן יודע שחיי משפחה שונים מחיים פומביים עם אחרים.

אך בהחלט כדאי לשוחח על הנושא ולהסביר לעומק, אם נמשיך בפתיחות שכזו בבית, גם אם יותר מתונה.

תודה!

קרן הי, ראשית את יכולה להבין שמהמקום שבו אני נמצאת אני לא יכולה לעולם להעריך האם לילד יש כוונות אמיתיות או לא. כאשר ילד אומר דבר כזה צריך לקחת את זה ברצינות ולקחת אותו לבדיקה או פסיכולוגית (אצל פסיכולוג קליני מומחה) או פסיכיאטרית. אני יודעת שזה נשמע לא נעים ואף מפחיד אבל יש צורך לדבר עם הילד באופן ישיר על האמירה שלו ולבדוק אותה עד כמה עמוק היא הולכת. אם את לא רוצה רישום של זה לפכי למשהו באופן פרטי. חשוב גם שהילד יבין את עומק האמירה שלו ושיקח אחריות על מה שהוא אומר במיוחד אם הוא ילד עם ADHD.
מבלי להפחית את מה שכתבתי קודם, אנשים שבאמת מתכוונים להתאבד בדר"כ אינם אומרים וזועקים את זה. מה גם שקודם לזה בדר"כ דיכאון. מי שכן מאיים בכך בדרך כלל זועק לעזרה.
כפי שזה נשמע לי הבן שלך סובל מריבאונד של התרופה ולצערי יש לכך השלכות שונות - כמו שאת כבר יודעת. לפעמים זה קשיי שינה לפעמים אכילה ולפעמים מצבי רוח. מעט מאוד ילדים מטופלים בתרופה ואין להם שום תופעת לוואי. מה שכן צריך למצא את התרופה עם תופעת הלוואי הכי פחות בעייתית עבורו וגם לנסות לעקוף אותה או לעדן אותה (אין בדברים שאני אומרת משום אמירה שצריך להפסיק לקחת תרופה - גם לאקמול יש תופעות לוואי וחלקן אפילו קשות מאלו שאת מתארת).
מה שאני אומרת זה שצריך לאולי לחשוב לחזור לתרופה שנניח מפחיתה תאבון. זוהי תופעה הרבה יותר קלה להמודדות.
בכל מקרה כרגע אתם חייבים לדבר איתו על הריבאונד שלו ולהחליט יחד מה עושים בזמן שזה קורה. נניח שבשעה שזה קורה (ויש להניח שזה שעה מסויימת ביום) שהוא הולך לחדר להרגע או שומע מוסיקה (אגב, טלויזיה ומשחקי וידאו מחזקים את הריבאונד וצריך להסביר לו את זה).
ושוב - לכו לבדיקה בנושא האמירה שלו!

תודה רבה על התגובה המהירה

דניאל, ברור שללכת להתייעץ עם משהו באופן אישי זה הרבה יותר טוב מפורום אנונימי. אין סיכוי שאני אצליח להכיר אתכם מספיק טוב בפורום הזה, ואוכל להבין מדוע אתה מודאג, מה קרה לך שמביא אותך לדאגה הזו ומה קורה בבית שלכם באופן כללי. העצות שלי הן כלליות ונוגעות לאיזה ממוצע כללי של מקרים ונסיוני בתחום. יש סיכוי סביר ששום דבר שאומר לא יפגע למטרה.
הנה מה שבכל זאת אומר, מבלי לרדת לשורש הקושי והבעיה:
לילדה יש איזה קושי בויסות הרגשי, מה שנקרא מתניעה מ0 ל 100 בשניה. צריך יהיה ללמד אותה לווסת את זה. אז שאלה ראשונה שהייתי שואלת אותך זה איך אתה עושה את זה?
מכיוון שיש כאן התנהגות שמסכנת אותה (דפיקות הראש ברצפה) הייתי מסדרת איזה פוף במקום שנמצא תחת ההשגחה שלכם (סלון נניח) וכשהיא מתעצבנת, פשוט מרימה אותה ומביאה אותה לשכב על הפוף, לא אומרת מילה (היא ממילא לא שומעת כלום בשלב הזה), ומחכה שזה יעבור.

אליה, כל סידור שמתאים לכם הוא סידור מתאים. בסופו של דבר מדובר באבא של הילדה וחשוב שגם לו יהיה קשר עם הילדה. היה רצוי שהוא יבלה איתה זמן לבד גם בנסיבות אחרות בשביל לא להצמיד תפקיד אחד של האבא לילדה.

מיכאלה, לפני שמתחילים להניח שיש משהו פסיכולוגי שקשור בשיעול צריך לבדוק ולשלול משהו רפואי. לוודא שהוא מחוסן נגד שעלת כמובן. אחרי שזה ישלל בהחלט יש לשקול שזה משהו יותר פסיכולוגי או פסיכולוגי-רפואי.
ההלקאה העצמית (את את עצמך) לא מקדמת כלום חוץ מאולי את החרדה שלך. עשית טוב שהפנית לכאן שאלה. כבר צעד קדימה. עכשיו תקבעי תור לרופא ילדים לברור. צעד צעד והדברים יתבהרו.

דפנה, יש שתי סיבות עיקריות שבגינן ילדים משקרים גם כאשר למבוגרים נראה שאין לכך צורך. הראשונה, מתאימה לסביבות גיל שלוש והיא בגלל שהילד לומד שהוא וההורים שלו הם שתי ישויות נפרדות ושנקודת המבט שלו שונה מזו של ההורים. אז ככה הוא בודק את זה.
השניה מתאימה לגילאים גדולים יותר. והיא מערכת ציפיות של הילד מעצמו ושל ההורים שלו ממנו. אם הילד מרגיש שהוא לא עומד בצפיות של ההורים ומאכזב אותם, הוא ישקר בתקווה להוריד ממנו את הלחץ. לכן כשתופסים אותו בשקר ומנסים אפילו להגיד לו שלא כועסים על השקר אבל אין צורך לשקר זה מלחיץ אותו - כי שוב לא עמד בצפיות. הוא מאוד רוצה לרצות אתכם.
הייתי מציעה לשחרר את הלחץ סביב הנושא, ובכלל לבדוק עם עצמכם את נושא רמת הציפיות בדברים אחרים. אולי בלימודים, או בנושאים חברתיים. לראות אם יש מקומות שקשה לו ומצפים ממנו קצת מעל מה שהוא מסוגל. זה לא אומר שאנחנו לא צריכים להציב מטרות לילדים שלנו, אבל יש עניין של מינון.
חוץ מזה, אם תופסים אותו בשקר - עזבו את זה, זה רק מוסיף עוד לחץ. הוא ילמד עם הזמן איך לעשות את זה נכון (וכן צריך ללמוד לשקר - מבוגרים קוראים לזה שקל לבן - וזה חלק אינטרגלי מהחיים שלנו).
אגב, יש סיבות אחרות לשקרים אבל אלו הן השכיחות.

גל, הקושי העיקרי שאני רואה בסיפור שאת מספרת, היא עוצמת התגובות של הילד. זה שהוא זורק כיסא. אף ילד, ואף מבוגר לא אוהב שאומרים לו "לא" בעיקר אם זה משהו שהוא מאוד רוצה. תיסכול זה חלק מהרגשות שאנחנו צריכים להתמודד איתם בחיים. אבל אנחנו לא זורקים כיסא בכל פעם שמשהו אומר לנו "לא". מן הסתם מדובר בהתנהגות שמסכנת את הסובבים אותו. בתור התחלה הייתי אומרת לגננת שכשהיא עומדת לומר לו "לא" על משהו. שתקח אותו לפינה נטולת גירויים ובטוחה ושם תאמר לו את זה. מעבר לזה, צריך ללכת לברור. כפי שהצעתי לך בטלפון, התחילי עם בקשה לתצפית של פסיכולוגית הגן או לחילופין פני לרופא משפחה ובקשי הפניה לפסיכולוג/ית. כל אלו דברים שאת יכולה לעשות בעלות מינימאלית.