פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

נשמע שיש לבן שלך קצת ביטחון עצמי נמוך. וזה נשמע שהוא חושש בין היתר מהגננת, והוא חווה כל תגובה שלה כביקורת. דבר כזה יכול לנבוע מסיבות רבות: כמו קושי בויסות חושי (נשמע מוזר אבל אמיתי), בעיות בקשב וריכוז, סביבה ביקורתית, קשיים מוטוריים ו/או שפתיים ועוד הרבה סיבות אחרות.

אמא ובן שלום :-),
הנה כמה שאלות שצריך לענות עליהן כדי לדעת לכוון אתכם:
האם אי פעם הילד ישן מחוץ לבית במיטה לבד?
מה קורה אצל סבתא אם גם אמא נמצאת בבית במהלך הלילה?
האם הוא מוכן שכל מבוגר יצטרף אליו כשהוא ישן מחוץ לבית (סבא, סבתא, מורה, מדריך?)
האם יש פחדים אחרים, מדברים אחרים?
האם בבית הוא ישן לאורך כל הלילה?
ושאלה אחרונה מה כבר ניסתם בשביל לפתור את הבעיה?

העניין הוא שצריך לעשות כאן אבחנה בין בעיית שינה לבעיה אחרת כמו חרדה ופחד. יכול להיות שאם הדבר מאוד מגביל את הילד בפעילויות שלו, שווה לגשת ליעוץ.

שלום הלית
הצגתי ליואב את השאלות שלך, והנה תשובותינו:
-האם יואב ישן אי פעם מחוץ לבית במיטה לבד? אני לא זוכרת שזה קרה, אבל יואב טוען שזה קרה פעמיים. פעם אחת אצל סבתא ופעם אצל סבא. בפעם אצל סבתא לפני כן התקשרו אליי, הוא בכה הרבה ובסוף נרדם. אצל סבא, לדבריו הצליח לשכנע את עצמו שבבוקר יהיה לו כייף אז הצליח להירדם :-)

- האם יואב מוכן שכל מבוגר יצטרף אליו? הוא מוכן שיצטרפו אליו אימא, אבא, סבא או סבתא. כל זמן שזה כך, אני לא נותנת לו לנסוע לטיולי לינה עם מדריכים.

-בבית לוקח ליואב כמה דקות להירדם, ואז הוא לרוב ישן כל הלילה. פעם בכמה שבועות הוא מתעורר באמצע הלילה או מוקדם בבוקר ונרדם אחרי הרבה זמן.

- פחדים אחרים: יואב קצת ביישן, ולפעמים פוחד מטרור וכד' (למרות שאנחנו גרים במרכז הארץ ושאנחנו לא צופים בחדשות בטלוויזיה). לרוב, הפחד לא משפיע על התפקוד שלו.

מה נראה לך הכיוון?

יואב ואמא, אני חושבת שהכיוון הוא לא קשיי שינה אלא יותר חרדה. יש היום טיפולים קצרים וטובים לעניין הזה הייתי ממליצה לנסות.
ועכשיו אני פונה ליואב..
הי יואב, אני מבינה שאתה חושש מאוד לישון מחוץ לבית, וזה בסדר הפחד שלך הוא אמיתי. זה לא אומר שהוא מוצדק (כלומר שיש באמת משהו מפחיד בלישון מחוץ לבית) אבל זה הפחד שלך ויש לך זכות לפחד. אם זה מאוד מפריע לך ומגביל אותך לעשות דברים שאתה רוצה, תדע שיש דרכים לטפל בזה. זה לא יקח הרבה זמן וגם אף אחד לא יבקש ממך ישר על ההתחלה לישון לבד. זה יקרה כשאתה תהיה מוכן לזה. אז תחשוב אם זה משהו שאתה מוכן להתגייס למענו (כי אולי זה ידרוש ממך קצת אומץ). אבל אם כן, אז נראה לי שיש לך אמא נהדרת שמוכנה לעזור לך והיא תדע מה לעשות.

אנה, התשובה לשאלה השניה היא הקלה ביותר, אז אני אתחיל איתה: מבחינה התפתחותית יותר טוב אמא יציבה ולא עצבנית. כי כשהיא לא עצבנית היא שקולה וחושבת בצורה נכונה על התגובות שלה והן תואמות את הסיטואציה. בטח שזה לא טוב לצעוק סתם כדי לאמן אותו בסיבולת לצעקות - זה יעשה בדיוק את ההפך.
השאלה הראשונה קצת יותר מסובכת, אני מתקשה להבין מה בדיוק קורה בגן השעשועים. בעיקרון, ילדים שגדלים בבית והכל בסדר איתם לא צריכים לפתח בעיה כשהם נפגשים עם ילדים, גם אם מדובר בהרבה ילדים או ילדים שהם לא מכירים. מה גם שמדובר בתאומים שיודעים לעמוד על שלהם אחד זה מול זה.
יש הרבה דברים שיכולים להסביר מדוע הם "נרתעים" מילדים, או לא מצליחים להתמודד איתם. אבל זה דורש ברור קצת יותר מעמיק.
אם זה מפריע לך ואת רוצה תשובות, אני מציעה לפנות ליעוץ.

כתבת שיש כמה סיבות אפשריות, מה הסיבותה אפשריות? האם לא ייתכן שזה חלק מהגיל? חרדת זרים? הבנה טוב היותר לש מי זר ומי לא? הם גם פחות ידידותיים לאנשים זרים מבעבר אבל עדיין עם ילדים הם מרגישים שהם צריכים לסגת בחלק מהזמן בעוד שעם מבוגרים לא.

סביר שאם אצילח לקשר בין הסיבה לתוצאה אולי אצליח לשנות משהו, לכן אשמח להבין מה הסיבות ה אפשריות?
תודה רבה

אלי, יש מצב רצוי ויש מצוי. כולנו רוצים לגדל את הילדים שלנו בהרמוניה, יחד, בכיף. אבל המציאות היא שונה. דברים שונים קורים לאנשים שונים בחיים וצריך לעשות את הטוב ביותר עם מה שיש.
לגבי השאלה האם לשנות את הסידור, זה יותר שאלה שצריך לסגור עם בני הזוג.
השאלה הגדולה מה עושים כשנמצאים עם הילדה. איך אתה מראה לה שיש לה אבא ב 20 יום ברבעון?
הכוונה היא לא כמה משחקים ומתנות אתה קונה. הכוונה כמה יש דמות אב מולה. וגם איזה דמות של משפחה היא רואה.
ילדים הם עם גמיש מאוד ומוכן לקבל הרבה דברים שלנו נראים מוזרים. אבל הם צריכים הורים שישמשו כהורים, כדוגמא. וזה התפקיד שלך בימים שאתה כן בבית.

ד"ר הלית היקרה, תודה רבה על תשובה מעבר לציפיותי שתבוא עליך הברכה.

ליה, אחד הדברים החשובים שהילדים שלנו צריכים ללמוד זה שאף אחד לא מושלם. אנחנו ההורים לא מושלמים וגם הם הילדים (למרות שכולנו יודעים שהילדים שלנו מושלמים :-)). אחד הכוחות שילד יכול ללמוד זה כשנעשית טעות אפשר להתנצל ולהמשיך הלאה. כמו שאת מצפה מהבת שלך להודות מולך בטעות (וכמו שאת יכולה להרגיש עכשיו, זה לא דבר פשוט, כי מבחינה רגשית את מרגישה כישלון כהורה. הילד ירגיש כישלון כילד אהוב על הוריו). אז כמו שאת מצפה לזה את צריכה לעשות את אותו דבר.
היות וזה בדיוק מה שעשית. אז עכשיו לא נותר אלא להראות לה שוב ושוב שזה דבר חד פעמי. ויש להניח שטעויות רבות אחרות יעשו - צריך להתנצל, להסביר שאת מרגישה נורא. לשאול את הילדה איך היא הרגישה כשלא באת לקחת אותה ולספוג את התחושה הקשה של מה שעשית לה - ולהתנצל שוב. אפשר לתת הסברים, אבל להגיד שזה למבחינתך לא מצדיק את זה, ותעשי את הכי טוב שאת יכולה שזה לא יקרה שוב לעולם.
מארוע אחד כזה אין "צלקת" לכל החיים.

בלה שלום, נשמע לא פשוט מה שעובר עליכם. לפני שאת מספרת בגן או בכל מקום אחר, הילדים שלך צריכים להיות הראשונים שיודעים. את לא רוצה שישמעו על כך מגורם אחר ובצורה שלא תהיה לך ביקורת עליה.
אני יכולה להניח שהמצב בבית עוד לפני עזיבת האב היה לא פשוט, ולכן סביר להניח שהילד (גם אם לא אמרו לה משהו מפורש) ידעה כל הזמן שמשהו לא בסדר. רק לא ידעה מה ויש סיכוי שזה היה אפילו יותר מפחיד עבורה מהמציאות.
גם ילד בן כעט שלוש מבין ויודע, וקורא את הלחץ שיש בבית ומגיב לו ולכן גם לו צריך לספר ולהסביר.
עושים את זה על ידי משחקים בבובות וגם הסביר מילולי או עם תמנות.
אם את לא בטוחה בעצמך פני כמה שיותר מהר לעזרה.

יעל, אני יכולה להניח שזו שאלה שעלתה המון בחודשים האחרונים. אולי עשיתם אבחונים ובדקתם דברים. אני מניחה שאנשי המקצוע שאיתם התיעצתם מכירים את הסיפור שלכם ושל הילד ויכולים לתת עצות טובות.
אבל אם תקראי כמה פעמים את מה שאת כותבת תראי שזה נשמע כאילו יש לך הרבה יותר בעד להעלות אותו כיתה מאשר להשאר בגן. מתוך מה שכתבת, הוא ישאר בגן בלי החברים שלו, יהיה לו משעמם (כי קוטנטיבית הוא מוכן) וגם אין סיכוי לילדים חדשים שאולי יתחבר איתם. בנוסף יש לו כל מיני קשיים שעליה לכיתה א או לא - לא ישנו אותם והוא צריך טיפול בנושא לא משנה באיזה מסגרת הוא נמצא.
ושאלה נוספת, למה השארות בגן בהכרח תשפר ביטחון עצמי?
מה הוא אמור לחשוב על עצמו כשהוא יודע שהוא אמור לעלות לכיתה א' (בטח מתרגש מזה), החברים שלו מדברים על זה, והוא בטח כבר ביקר בבית הספר?

יעל, אני מבינה שהוא מוכן עכשיו ללכת לקניון ואף ללכת למקום אחר שהוא באותה דרך. כלומר, שהמצב השתפר. ובעצם מה שאת חוששת ממנו זה הפסטיבל המתקרב.
יש הרבה דברים שאני לא יודעת על הילד ולכן קצת קשה לעזור לך, בין היתר האם יש חרדות אחרות, איזה מן ילד הוא וכו..
התשובות לשאלות אלו ואחרות יכול להבהיר האם לילד יש בעיה של חרדה או לא. אם זה משהו נקודתי אז יתכן שזה יעבור לבד. אבל אם לא יש סיכוי שזה בעיה מורכבת יותר (פתירה אך מורכבת יותר ודורשת איש מקצוע).
הייתי מציעה לנסות לצמצם למינימום את החשיפה לפסטיבל, ולראות מה יהיה.
הכי חשוב זה לעשות לו הכנה, להסביר לו שפחד זה דבר שעובר ושאת לידו בפחד. חשוב לא להפחית מערך הפחד שלו. הוא באמת מפחד - כמו שאת תפחדי ממטוס מתרסק (כזו עוצמה).
אם הפחדים ימשיכו (גם אם הם ספציפיים וגם אם קשורים לדברים שונים) הייתי פונה לעזרה. ככל שתעשי את זה בגיל צעיר יותר זה יקל עליו יותר.

האמת שזה רק מחמיר נראה לי. הוא מפחד מהדרך לקניון, סתם טיול אם הוא לא במקומות שהוא מכיר הוא חושש מתחיל להגיד "אין בובה".
ממי ואיך ניתן לקבל ייעוץ מתאים?

יעל, אני לא יודעת מאיפה את בארץ, אבל אני נותנת יעוץ לדבר הזה (זה אתר של מטפלים פרטיים).
או שאת יכולה לפנות לרופא המשפחה באזור שלך ולבקש שיפנה לפסיכולוג/ית.

דינה שלום, השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך היא האם הילד סובל? אם הוא סובל אז רצוי לעזור לו. לא תוכלי לשנות את העולם והוא צריך עזרה להתמודד עם המציאות כמו שהיא. בדיוק כמו שאת יודע כיצד מותר/אסור לדבר עם הבוס שלך, או איך נכון לדבר עם אנשי שרות או עם הקולגות שלך בעבודה (ולכל אחד מאלו תדברי שונה). הוא צריך ללמוד את הדברים. רוב הילדים לומדים את זה באופן טבעי, אבל יש קבוצה של ילדים שצריכה קצת עזרה (קבוצה גדולה כזו).
בסופו של יום זה אולי ישפר לו את החוויה של בית הספר, ויעזור לו בהמשך החיים.
אבל שוב - אם הוא לא חש סובל או עם קשיים, יהיה קשה לגייס אותו לטיפול בכל מקרה.
אגב, יש כל מיני קבוצות חברתיות מונחות שמלמדים את כל הדברים הללו בצורה של חוג.

תודה רבה על תשובתך. אבל איך אוכל לדעת בדרך עקיפה אם הוא באמת סובל? הוא אומר שהכל בסדר והולך לבית הספר עם חיוך וחוזר עם חיוך.
בבית אם לא מצליח לו משהו כמו שהוא רוצה הוא מגיב באגרסיביות. למשל כלפי הכדור שלא נכנס לסל בזמן שהוא רוצה או הנייד שלא זז בקצב שהוא רוצה. מאוד קשה לדובב אותו לדבר ולספר. כבר מגיל קטן הוא לא אהב לספר איך עבר עליו היום. מבבחינתו מה שהיה מת ועכשיו הוא בפאזה אחרת, ממשיך הלאה.

לעניין החברתי - הייתי מסתכלת. האם חברים מתקשרים? האם חברים באים? האם הוא מצליח לשחק עם החברים לאורך זמן? הייתי מתבוננת מה קורה בינו לבין ילדים אחרים במסיבות כיתה וארועים של הכיתה. כל אלו הזדמנויות לראות אם הוא מצליח ליצר קשר חברתי עם אותם ילדים לאורך זמן. אם אין לו קשרים חברתיים , צאי מנקודת הנחה שהוא סובל. הוא רוצה את זה. יתכן והתגובות ה"אגרסיביות" שאת מתארת זה תסכול מחוסר יכולת להבין עד הסוף את המצופה ממנו בסיטואציות שונות. יתכן וקצת עזרה תסדר את העניין.
לגבי התגובות שלו בבית, שוב יתכן וזה ביטוי לתיסכול פנימי מצטבר שלו.
ועוד הערה קטנה - מעט מאוד ילדים ועוד מעט יותר בנים מספרים מה עובר עליהם. זה נובע מהרבה סיבות בין היתר אין להם את המילים וההבנה לתאר את מה שהם מרגישים. לכן טיפול מוציא את זה מהם בדרכים עקיפות, דרך משחק או פעילות אחרת. נסי לומר לו כי את תשמחי אם הוא יספר לך מה קרה בבית ספר, ואת שם בשביל לשמוע. וחכי עד שהוא יבוא לספר. אין הרבה סיכוי שבזמן שאת פנויה לשיחה הזו הוא גם פנוי ריגשית.

ניקי, אני מודה שאני לא ממש יכולה לעזור לך בפורום כזה. זה עניין מורכב. ובטח אם הילד כבר בן 10 ומאוד רגיל להתנהג ככה.
הנה כמה דברים שאולי יעזרו לך לחשוב על העניין ואולי למצא פיתרון:
1. אם נצא מנקודת הנחה שכל הילדים רוצים שיאהבו אותם הרי שברור שהוא גם רוצה את זה. אבל אולי כשהוא מתנהג בסדר אף אחד לא שם לב לזה, אז הוא בוחר לבכות ולצעוק ולזרוק דברים כדי להשיג תשומת לב?
2. נסי לחשוב על דרך ההתמודדות שלך ושל בעלך עם תיסכול - יכול להיות שהוא דומה לכם? אולי אם תשנו לגמרי את התגובה שלכם - למשל לא תכעסו ולא תצעקו - אולי זה ישנה אצלו משהו?
נסי לחשוב על זה..

מיה,ראשית הייתי שואלת אותו למה הוא לא רוצה משחקים אחרים. מעבר לזה, אולי הדרך לפתוח אותו למשחקים אחרים, זה לשחק איתו את המשחקים הללו? למשל לשחק איתו בלגו ואח"כ אולי לצרף עוד אנשים למשחק, אולי את אבא או אחים אם יש, ולפתח את המשחק. וגם הייתי מצטרפת למשחקי הדמיון שלו ולוקחת אותם למקומות שהוא לא החליט אותם. להיות דמות אחרת שמקשה עליו מידי מעם. פעולות כאלו יכולות להראות לו ששיתוף אחרים במשחק עושה את המשחק מעניין יותר וגם (אם תציעי משחק שאינו מכיר) יפתח אותו לדברים אחרים.
אם הוא מסרב לשתף פעולה ניתן גם לומר לו כי תשחקו חצי שעה (שימי שעון) ואח"כ הוא יכול להנות מחצי שעה של טאבלט. לפחות בהתחלה זה ידרבן אותו.

קודם כל תודה על המענה המהיר. כנראה אנחנו צריכים להיות יותר אסרטיביים, במהלך החודשים האחרונים הרכבתי יחד איתו דגם בלגו - נראה לי שאני נהניתי יותר, הייתי ממש צריכה "להושיב" אותו ולגייס אותו לעניין... הרגשתי שזה קצת עונש בשבילו, אבל ננסה משחקים אחרים . בעניין הדמיון, מידי פעם אני משחילה שאלה בהתיחסות למשחק שלו כמו: "מי נפגע מהחרב?" , "זה היה הדרקון הרשע שקפא?" וכו... וזוכה לתגובה: "אני בדמיון!" וכשאני עונה "אבל זה נראה לי מגניב/מסקרן אני רוצה גם להשתתף לפעמים" הוא פשוט מתעלם וממשיך....

ככה הוא גם משחק עם החברים שלו? או שאותם הוא מסכים לצרף לעולם הדמיון שלו?

הוא לא בדמיון עם חברים. כאשר נפגש עם חברים משחקים יחד במחשב, כדור, לגו, עורכים "ניסויים מדעיים", דמקה,שחמט וכו... הדמיון נראה לי כמו אזור הנוחות שלו, לדוגמא כאשר חוזר מיום ארוך בביהס וצהרון ואני מנסה לנהל איתו שיחה של יותר מאיך היה היום שלך? והכל בסדר? הוא אומר: "אמא, בואי נדבר אח"כ, אני רוצה להיות קצת בדמיון..." לפעמים אפילו מקדים הצהרה לשיחה, נכנס לרכב או הביתה ומכריז "אני בדמיון!" שזה מתפרש על ידי כ: "תניחו לי עכשיו" אולי אנחנו מפרשים זאת לא נכון?

נראה לי שתניחו לו, גם אנחנו צריכים לפעמים לשתות קפה בשקט או לקחת אויר בכל דרך אחרת. זו הדרך שלו לעשות את זה. אם הביטוי מפריע לכם בקשו ממנו לשנות את זה ל"אני צריך קצת שקט עכשיו".

בשלב ראשון, להוריד לחץ. אם הילדה עד עכשיו לא גמגמה הרי שהיא לא עם בעית גמגום אלא שזה תגובה ללחץ. ואם כך הם הדברים אז הלחץ שאתם נמצאים בו בגלל הגמגום שלה מוסיף עוד יותר לחץ עליה (גם אם לא אמרתם כלום, היא מרגישה שיש לחץ ולא יודעת למה מה שעושה את זה יותר מפחיד).
כל ילד, בדיוק כמו כל מבוגר מגיב בצורה שונה לארוע טראומטי. מה שחשוב כרגע זה לתת לה מקום, להגיד לה שאתם שם אם היא רוצה לדבר על זה. אם היא רוצה לספר מה קרה שוב ושוב ושוב. ולתת לה מרחב להביא את זה בזמן שהיא מרגישה שהיא רוצה. כלומר, לא לנסות ליזום שיחות בנושא. היא זכאית לתקופה של רגרסיה - או במילים אחרות תקופת אבל.
אם עוד חודש חודשיים זה לא עובר אז שווה לפנות לעזרה מקצועית.

AD, זו שאלה מאוד מורכבת ועם הנתונים שהבאת כאן אי אפשר לתת תשובה טובה. צריך לברר את הרקע לחרדות שלו (פרט ללידה המוקדמת), צריך לבדוק את תפיסות העולם החינוכיות שלכם ועוד דברים נוספים.
לשאלתך האם זה פוגע, אז בגיל 5 חודשים זה לא פוגע, יותר "פוגע" זה הקשיים הזוגיים והלחץ שאתם נמצאים סביב השאלות הללו (ויש להניח גם שאלות אחרות).
ממליצה לכם לגשת להתייעץ בנושא.

דנה, אני מבינה שהילדה בכל הקשר אחר מתפתחת יפה. יש לה חברות היא מסתדרת בגן, והכל תקין. אם זה המצב אז הסירי דאגה מליבך, הכל בסדר. זו התנהגות ידועה של ילדים בזמן התרגשות. וכל מרפאה בעיסוק תגיד לך את זה. זה משחרר לה את המתח בגוף בזמן התרגשות. תחשבי על עצמך מתרגשת ועל התחושה שזה עושה בגוף. ככה היא משחררת את זה. כשתהיה גדולה יותר, דברים יכולים להשתנות לבד וגם אם היא תחליט לעשות את זה אז היא תשנה. בעיקר חשוב שאת לא תלחצי מזה ותמשיכי להנות מהילדה שלך.

לא היתה עד כה תגובה, כי לא היה עד אתמול מנהל לפורום :-).