פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום לך.
מגיל חצי שנה אפשר להתחיל לאכול מוצקים. ההמלצה היא להתחיל עם ירקות מאודים. בתחילה, יש לאדות כל ירק בנפרד: למשל: גזר, בטטה, קישוא וכו'. במשך יומיים שלושה לתת רק ירק אחד, מרוסק היטב, על מנת לשלול תגובה אלרגנית. לאחר השלילה, אפשר להוסיף לאותו ירק עוד ירק ועוד אחד בהדרגה.
בתחילה, לתת כפית אחת או שתים. כדאי להבין שעבור התינוק הטעם וסוג האכילה הוא שונה מאוד מיניקה ואכילה מבקבוק, והוא צריך להתרגל. לכן, לא ללחוץ. בחודשיים הראשונים, אכילת המוצקים עבורו הוא תהליך של למידה.
אחרי שהילד אוכל מרק מכמה ירקות, אפשר להתחיל להוסיף מנה של פירות מרוסקים, לפי אותה השיטה - פרי אחר פרי. כדאי להימנע מפירות אלרגנים כמו תות ואפרסמון.
את המשך ההוראות תקבלי בטיפת חלב, ואת מוזמנת גם לשבו ולהתייעץ איתי בנושא.
לגבי ההמשך, יש עצות לגבי אכילה בריאה באתר שלי: www. sharonba. com.
לגבי הסימילאק -תבדקי על האריזה עצמה לגבי מעבר לסימילאק אחר. בד"כ בגיל חצי שנה עוברים למספר 2.
בהצלחה ובתיאבון.

שלום לך.
קודם כל, אני רוצה לומר לך שזה לא מאוחר לגמול ילדה מחיתולים בגיל 3, בעיקר אם היא לא ביקשה זאת לפני כן. שנית, זו תופעה ידועה שילד מתקשה להיפרד מקקי, אחרי שכבר נגמל מהפיפי. אני כותבת בכוונה את המילה "להיפרד, כיוון שתהליך הגמילה הוא תהליך של פרידה. עבור חלק מהילדים העובדה שהם צריכים להיפרד מחלק מגופם מעוררת חרדה, כי הם מתקשים להבין שאותו החלק אמור להיות נפרד ואמור לצאת מהגוף.
הייתי מציעה מס' דברים:
הייתי קונה ספרים בנושא: "סיר הסירים" - על אף שעוד מימיי כילדה, אני חושבת שהוא ספר מצויין. בנוסף, יש את הספר "סיר", שהוא מאוד מותאם לילדים, מהנה ומצחיק. ויש עוד ספרים טובים. הייתי משקיעה זמן בנושא ומקריאה לה.
בנוסף, הייתי מסבירה לילדתך את תהליך העיכול בשפה פשוטה, ואת העובדה שכל יום הגוף מייצר קקי שצריך לצאת כדי לתת מקום לקקי החדש. אם את לא נורא סטרילית, הייתי לוקחת את הקקי שהיא עושה בחיתול, שמה בסיר, ועורכת מין טקס פרידה, תוך כדי שהילדה יכולה להסתכל מה יצא לה מהגוף.
אני חושבת שאם שכשמחליטים להוריד חיתול, אז מורידים לגמרי. לקחת בחשבון את האופציה שהיא תעשה קקי בתחתונים במשך מס' ימים או שבועות. אפשר להסביר לה שהיא כבר גדולה, וגדולים עושים קקי בסיר או בשירותים. כמבון, לא לכעוס כשיש פספסוסים ולהבין שזה תהליך. אפשר להציע מתנות קטנות (לא אוכל) כאשר מצליחה לעשות בסיר/ שירותים, כחיזוק על התנהגות חיובית.
והצעה אחרונה: לקנות סיר לבובה ולתת לה לשחק בנושא, תוך כדי עידוד והקשבה לנושאים שהיא מעלה.
שיהיה בהצלחה רבה.

מזל טוב ליום הולדתך חמודה!!!
המכתב שלך נגע לליבי
למרות שעבר המועד אני מבקשת ממך לזכור
שהורייך הגיבו כפי שהגיבו בגלל שמבחינתם חצית גבול אדום של אלימות במשפחה.
הייתי במקומך מזמנת אותם לשיחה בגובה העיניים
ומסבירה להם כפי שכתבת לנו
את המצב הלחץ והתגובה שאינ ה במקום ולא תשוב ותהיה
לבקש מהם לראות את הדברים מהצד שלך
ולנסות להגיע לאיזה שהוא הסכם
בהצלחה
ענת זפרני

שלום לך.
אני מבינה מדברייך שהילדה שלך מגיבה ללידת אחיה ולאיבוד "הבכורה" על כל המשתמע מכך.
מה שהייתי מציעה זה כך:בשעת רוגע(!!!!!!!) לקחת את ילדתך לשיחה (כן ממש כך) ולומר לה שבבית שלכם לא פוגעים אחד בשני, לא פיסית ולא מילולית. וזה אומר, שאבא לא פוגע באימא ולהיפך, שאתם לא פוגעים בילדים והיא לא פוגעת באחיה. אח"כ לפרט:לא נוגעים חזק מידיי, לא דורכים על האצבעות, לא צועקים וכו'. חשוב להיות קונקרטי, כדי שהיא תבין מה בדיוק אסור. להמשיך ולומר לה, שכשהיא תפגע במישהו בבית, היא תצטרך להיכנס לבד לחדר למשך של ארבע דק' (כמניין שנותיה) ולהירגע. סיפרת שאת עושה את זה וזה מאוד נכון בעיניי. להסביר לה שהכניסה לחדר תהיה בלי "תופסת" ובלי משחקים, אלא פשוט לקחת אותה ביד ולהכניס אותה לחדר. אם צריך, אפילו להחזיק את הידית. חשוב מאוד לדעת, שהיא תנסה אותך בימים הראשונים ואת צריכה להיות חזקה ולא לוותר. לקחת אותה בשקט לחדר, ביד, ואפילו אם היא בוכה, ליישם את מה שאמרת, בעודך מדגישה לה שזו הבחירה שלה. דהיינו, היא ידעה שאם היא פוגעת בך, בבעלך או בבנכם התינוק, היא תיכנס לחדר. אני בטוחה שאם תהיי עקבית למשך מס' ימים, היא תבין את יחסי הכוחות החדשים במשפחה.
בנוסף, הייתי מציעה לתת לה אלטרנטיבות בשעת כעס. אפשר לומר לה שלפעמים זה מכעיס כשאת צריכה להיות עם בנך, לחתל אותו, להניק אותו וכו'. בשעת כעס כזו היא יכולה למשל ללכת לחלון אות למרפסת ולצעוק החוצה. היא יכולה לקפוץ על קפצית, לקחת בובה ולחבק אותה חזק וכו' - מה שמתאים בבית שלכם.
העיקרון הוא פשוט: יש חוקים בבית, שהם סבירים ביותר, ויש הצעות ובחירה שלה מה לעשות כשהרגשות שלה בלב עולים על גדותיהם.
אני שומעת שאת מאוד אוהבת את הילדה ושהקשר ביניכם מאוד חשוב לך, ולכן אני מאוד מאמינה שהקשר שלכם ישתפר במהירה. יש בסיס טוב. בנוסף, העובדה שמצאת זמן בו רק אתן לבד, בלי האח הקטן עשוייה מאוד לסייע לה בקנאתה וזה יופי.
דעי שאת לגמרי לא לבד, וזה ומה שאת עוברת הוא מאוד שכיח.
בהצלחה וחג שמח.

תודה על התגובה ועל העיצות. אני חייבת לציין ששיחה מעין זו כבר עשיתי עם בתי, אבל אנסה שוב, אולי בצורה יותר ברורה ולהבהיר לה שזו תהיה הבחירה שלה לבלות איתנו בסלון לפי החוקים הבסיסיים שכן אם תחליט לעבור על איזה שהוא כלל היא תאלץ להיות לבד בחדר עד שתבחר לחזור ולהתנהג בהתאם. אני גם נוהגת לתת לה מדבקות על התנהגות טובה (לפי כללים בסיסיים שקבענו מראש כמו להתארגן יפה לגן או ללכת לישון בזמן בלילה ולצחצח שיניים) ועל כל 10 מדבקות מקבלת הפתעה (היות שבכל יום יש באפשרותה ל"זכות" ב-3 מדבקות אז לדעתי 10 זה לא מייאש).
לצערי לא אוכל להשתתף בסדנא שהצעת משום שאני גרה במרכז. חבל שאין גם פה משהו כזה.

קודם כל מאוד אהבתי את השאלה שלך ואני חושבת שזה נפלא שאת עורכת "תיקון" למה שלא היה אצלך בבית. לדעתי, עצם הכוונה שלך ועצם ההליכה לטיפול על מנת להתחבר לעולם הרגשי שלך, כבר תיצור שינוי משמעותי לגבי ביטוי רגשות אצל הילד שלך.
באופן מעשי, כדאי לעודד את הילד לספר חווייה מסויימת שעבר באותו יום. למשל: איך זה היה בשבילו כשגן השעשועים היה מלא בילדים. אני משערת שבגיל הזה הוא לא יוכל לדייק במתן מלל לרגשותיו, ואת יכולה לעזור. בנוסף, תני דוגמא אישית. ספרי לו על חווייה שאת עברת ביום מסויים כולל מה הרגשת. למשל: "מישהו עקף אותי בתור בסופר ונורא נעלבתי". אפשר לעודד ביטוי רגשי על ידי קריאת ספרים ושיחה על איך חשו הדמויות במצבים מסויימים.
בפסיכותרפיה לילדים, עולה העולם הרגשי באמצעות משחק. (דוגמא נמצאת באתר של מרכז "מעוף" בו אני עובדת ואת מוזמנת להציץ). אני מתארת לעצמי שהילד שלך עוד לא הבשיל למשחקי דימיון (זה עוד לא הגיל), אבל גם במשחק בבית ניתן לקדם שיחה על רגשות באמצעות משחק בדגש על המילים שמחה, הנאה, קשר וכו.
שיהיה בהצלחה.

שרון,
תודה על התשובה נהניתי לקרוא ואני בהחלט אנסה לישם את הדברים. אני מחפשת עזרים (ספרים, משחקים, סדנאות) ואכן מצאתי כמה משחקים :"איך אני מרגיש" ו"היער הקסום", אבל הם מיועדים לגילאי 5 ומעלה. שם הם מלמדים את ההורה והילד ביחד להביע את הרגש וזה נחמד. מכיוון שאני עדיין בתהליך אני מרגישה פעמים רבות שאני עושה את זה בצורה מאד טכנית ואפילו אני בעצמי לא יודעת מה אני מרגישה (רוב חיי לא התבטאתי בנושא הזה) וגם פעמים רבות הרגשות שעולים לי הם שליליים (לצערי...), מאז שאני מודעת לזה זה נורא קשה להרגיש את הנכות הרגשית שאני נמצאת בה.
מקווה שהדור הבא יהיה פתוח יותר ומרגיש יותר. תודה ויום נפלא

שלום לך
מדבריך אני מבינה שהבת שלך מבטאת סוג מסויים של חרדה מהשינוי הקרב ובא. מעבר בית במקביל להגדלת המשפחה עשוי ליצור מתח פנימי רב אצל הילדה. זה טבעי מאוד. הייתי מציעה שלקראת השינוי תדברו עם הילדה שלכם על מה שהולך להיות: הן על הבית החדש והן על התינוק.
לגבי התינוק: אפשר לקנות ספר בנושא ואפשר לכתוב יחד עימה ספר לגבי האח החדש שהולך להיוולד. אני מציעה לכלול את כל טווח הרגשות שעשוי לעלות במקרה זה: גם אובדן "כס המלכות", קנאה, ואיבוד הבלעדיות. בנוגע לכך שהיא לא הילדה הביולוגית שלך, עלולים לעלות בה תהיות לגבי מקומה החדש בבית ואולי כדאי להבהיר לה שאתה אוהב אותה כאילו הייתה בת שלך ושזה לא יאבד כשיוולד הילד המשותף לך ולזוגתך.
לגבי ביתכם החדש ההולך ומתהווה - הייתי מציעה לקחת אותה לבית, לתת לה לבחור את החדר שיהיה שלה ולשתף אותה בשלבי הבנייה. אם המעבר כולל גם מעבר לסביבה חדשה, אפשר להראות לה את גן השעשועים הקרוב, את המתנ"ס וכו'. כמובן, אם היא עומדת לעבור ביה"ס, לקחת אותה מס' פעמים לראות את ביה"ס, וכדאי גם בשלב כלשהו להכיר לה את המורה.
באופן כללי, לתת לה תמונה בהירה ככל שניתן על מה שעומד להיות. אז, לחרדה שלה יהיה שם ופשר והיא לא תאלץ להפנים אותה ולבטא אותה בדרכים גופניות.
שיהיה המון בהצלחה.

הילד שלך למד שיטה.
כל פעם שלא הולך הוא מקצין מסלים וצורח.
התוצאה - תשומת לב מוגברת.
ילד בן ארבע חייב להתמודד עם מציאות שכוללת גם את מילה לא.
חשוב להבהיר לו בשיחה מקדימה ש"החל מהיום אנחנו לא נתייחס להתפרצויות הזעם שלך לא משנה היכן נהיה. בפעם הבאה שזה יקרה באמצע ... לא חשוב איפה הוא לא יבוא איתכם יותר. אם משהו לא נראה לך תצטרך ללמוד לדבר על זה ולא לבכות ולהזרק על הרצפה.
וזהו.
לא יותר מדי "שיחת יחסנו לאן" - קצר ולעניין.
זה החלק הקל.
עכשיו למבחן המציאות - בפעם הראשונה שזה קורה - את ממשיכה בדרכך או נעמדת בצד ומחכה שהוא ירגע
גם אם זה יקח זמן ארוך.
מי שנשבר ראשון הוא זה שיפיק את לקח.
כשילדים קולטים שההורים שלהם רציניים הם מגיבים בהתאם.
ב ה צ ל חה!!

שלום טובי
אין מספיק אינפורמציה לגבי הילד שלך, כך שקשה להבין מה עובר עליו. הייתי מציעה להתייעץ עם הגננת, ואולי כדאי גם להתייעץ עם איש מקצוע. אם הוא נמצא בגן ציבורי, יש לשירות הפסיכולוגי חינוכי פסיכולוגים שמגיעים לגנים ליעוץ.
אני מציעה לא לחכות, כי המצוקה שלו יכולה להחריף.
בהצלחה

להיות קטן זה נורא קשה.
פרידות בעיקר. לקטנטנים... זה בלתי נסבל.
הייתי מציעה לך לתת לו את הזמן ולהמליל כל הזמן את הרגש: "אני רואה שקשה לך, אני מבינה שאתה מתגעגע", מצד שני להעביר מסר שאת חייבת ללכת לעבודה והעבודה שלו זה הגן. אתם תפגשו בסוף היום. אפשר לשאול אותו אם הוא רוצה לקחת משהו מהבית לגן, תמונה שלכם שתהיה אצלו במגירה או דובי.. כל דבר שיכול להקל.
הכי חשוב זה לשדר אמפטיה ולא להכנס יחד איתו לסחרור של חרדת הנטישה - ילדים אלופים בלזהות מתי יש כפתור שמפעיל את ההורים וההזדהות שלך איתו (שהיא מקסימה!!!) מאוד בולטת.
בה צל חה !!

לענת זפרני, תודה רבה על תשובתך המרגיעה .מילה טובה ויחס יכולים לתת המון, מעבר למה שחושבים ...תודה על העידוד.

כבר עושה לי טוב שיש מענה ,אכן אני אפגש עם פסיכולוג ביחדה לגיל הרך. אני מרגישה שהגננת יכולה לעזור לנו יותר אבל זה לא כך.היא יכולה לנסות יותר לרכוש את אמונו.כמו שהאמון שלנו נבנה בהדרגה...
הדבר היחיד שהיא אמרה לנו שיועצת הגן צפתה בו, והוא אחרת לגמרי בשעורי הריתמקה .הוא שר ,ומשתתף, ושמח.אני גם טיפוס שקט ,חששן,אולי מעט חסר ביטחון ואוהבת את הפינה והשקט שלי ,אני מנסה להשתנות למען ילדי. כל הזמן עם היד על הדופק, שילמדו ממני דברים טובים,שיבנו את עצמם בצורה חיובית.אסרטבית ועם ביטחון...
ושוב תודה מקרב לב.

שכחתי לספר שבני בן השלוש וחצי ,סובל מעציריות כרוני .עושה את הצרכים(קקי)בעמידה במיכנסיים.הוא מאד סובל וכואב לו. קיבלנו ממומחה אבולק, שזה הוא סירופ, אבל אני משתדלת לא לתת לו על בסיס קבוע.ילדי לא אוכל שום ירקות או פירות, הוא לא מוכן,חשבתי שזה יעבור, אך המצב כך כבר ,כשנה וחצי.אני לא מכריחה בשום אופן...הוא אוכל לעיתים בשר, אורז,קורנפלקס,ושוקו.אודה מראש על התשובה

כיוון שעברו רק שבועיים, תני לילדך את הזמן להתרגל למסגרת חדשה ולסיטואציה שמאוד חדשה לו. אני רוצה לומר לך שגיל 3 הוא גיל בו באמת מאוד מתאים ללכת לגן, מאספקטים רבים. עם זאת, על מנת להקל עליו את שלב ההסתגלות, הייתי מציעה שני דברים. ראשית, לעודד אותו לקחת חפץ אהוב עליו מהבית אל הגן, כך שיוכל לשמור על רצף בין הבית לגן ולהתנחם באותו חפץ ברגעי המצוקה בגן. בנוסף, עשי יחד עימו ספר עליו הולך לגן חדש (לדוגמא: רוני הולך לגן חדש). בספר ניתן לתאר את הפעילויות בגן, את סדר היום, את הפרידה בבוקר, ואת טווח הרגשות אותן מרגישים ילדים בגן. העשייה המשותפת והאופציה להתרגל לגן יחד איתך בתוך הבית, עשוייה להקל עליו. בנוסף, האפשרות לדבר איתכם על מה שהוא חש בגן, יכולה לפחות לתת לו הרגשה שמאוד מבינים אותו.
בהצלחה!

הרמה של 11.6 היא מעט נמוכה מהנורמה. אבל לא נורא. אם ילדתך גדלה היטב יש מקום בהעשרת הכלכלה שלך במזון עתיר ברזל כגון בשר אדום לכל סוגיו וגם טחינה .

אני מבינה שהילד שלך מגיב להיריון וליידה המתקרבת בהיצמדות אלייך. אני מתארת לעצמי שהוא מרגיש אותך מתרחקת, אפילו מבחינה פיסית, בבטן הגדלה והולכת שמפרידה ביניכם. בנוסף, גם אם את מאוד מושקעת ומשקיעה בו (ונשמע שזה המצב) עדיין בפינה רחוקה במוחך, הוא כבר לא היחיד, וזה בניואנסים דקים, אולי בלתי מורגשים; אך לילדים יש את החיישנים הכי טובים....
לכן, הייתי ממליצה לדבר עימו על כך שהולך להיוולד לו אח חדש ולומר לו שאת מבינה שהוא חושש שאת לא תהיי יותר רק שלו. אני מציעה לומר את האמת, כי באמת כבר לא תוכלי להיות רק איתו. אולי כדאי לחשוב על קניית ספר הכנה להולדת האח (כגון:מש' הפילפילים או האח הקטן של פספס). אפשר גם ללכת יחד עימו לחנות על מנת שיבחר בובה לישון איתה, ולומר לו שזו הבובה שלו, והם ישמרו אחד על השני בלילה, גם כשהאח/אחות יוולדו. בגיל הזה את ובן זוגך יכולים לעזור לו לתמלל את הרגשות שלו (חשש, עצב) וגם לומר לו שאתם תמשיכו לאהוב אותו בדיוק כמו פעם, פשוט כשנולד תינוק הלב מתרחב ונעשה עוד מקום לעוד מישהו, לא על חשבונו (וכך באמת יהיה...).
ולך: גם אם יש את האבא הכי מקסים בעולם, והוא בקשר הכי טוב עם הילד, כשנולד תינוק, המשבר תמיד יהיה מול האם. חשובה היכולת להכיל את הקונפליקטים שיעלו מולך גם בהמשך וגם לדעת שזה יעבור לו. שתהיה לך לידה קלה והתחלה נפלאה.

שרון יקרה,
אנחנו מודים על התגובה המהירה ,המנחה והנעימה. אחרי שקראתי את דברייך הצלחתי לחבר בין דברים שונים שקורים לקטן. כך למשל לעיתים הוא מכה את ביטני או מנשק (נדיר יותר) אך הוא באמת עסוק בבטן... לא חשבתי שהוא מבין למרות שקיבלתי עבורו את הספר "האח הקטן של פספס"...האם תוכלי להתייחס גם לעניין ההקאות? האם יש להתעלם מההקאות ולהחזיק מעמד (מאד מאד מאד קשה). נכון להיום אנו אומרים לו "לא מקיאים" וחוזרים על הבקשה לעיתים מצליח לעיתים ממשיך...
כמו כן, מה לגבי השינה בלילה? במקום להעבירו אלינו למיטה החלטנו לישון עמו (בעלי או אני) על מזרון לידו בחדרו.
האם כדאי להתעקש על כך שישן לבד? האם לקנות מיטה חדשה (מיטת מעבר?) יש סיכוי שזו תעזור?
תודה רבה.

ערב טוב לכם.
לגבי ההקאות - זו נשמעת לי תגובה רגשית. לכן, אני חושבת שיש סיכוי גדול שאחרי התייחסות לנושא ההיריון והלידה הן יפסקו מעצמן. תנו לכך מס' ימים ובלי לחץ עליו (אני מאוד מבינה שזה מציק לכם).
לגבי השינה - תעשו אתם חושבים מה הכי נוח לכם. דהיינו, איפה נוח לכם לישון ואיך יהיה לכם נוח לישון גם לאחר הלידה, כדי לא לשנות סדרי עולם דווקא אז. אם אתם רוצים לישון במיטה שלכם בלעדיו, אני מציעה קודם כל להסביר לו שכך יהיו הדברים. לאחר מכן, לתת לו לבחור איך יהיה לו הכי נעים לישון במיטתו. למשל: עם מנורת לילה; עם דובי אהוב או כל דבר אחר שהוא בוחר. בנוסף, אפשר לעשות טקס שינה קצת יותר ארוך (וזה נכון גם לתקופה שלאחר הלידה): להוסיף עוד סיפור לפני השינה, לשיר שירי ערש ועוד.
אני רוצה להדגיש שאם לכם יהיה נוח בלילות, בסופו של דבר גם לו יהיה נוח, בלי הצטברות של כעסים ומרירות וכמובן, עם כמה שפחות עייפות.
אתם מוזמנים לפנות אליי שוב בשמחה.
שיהיה לילה טוב באמת.

שלום לך.
גניבה יכולה להיות סוג של מצוקה
היא יכולה להיות התגרות
וגם מפגן של כוח
בכל מקרה -
חשוב מאוד לא לתת לדברים להעלם מעצמם
אלא לטפל.
את יכולה לפנות לפסיכולוגית של ילדים באזור מגורייך
ניתן גם דרך קופת חולים.
אם אינך מוצאת - את מוזמנת להתקשר אלי ואפנה אותך: 050-7928420
בהצלחה!!

נעליים ראשונות כדאי לקנות לאחר שההליכה מתבססת.
רצוי שהבת שלך תעמוד, תלך, תבלה כמה שיותר זמן בלי נעליים או נעליים בעלות סוליות בד, גמישות ורק לאחר מכן, כשכבר אין ברירה, לקנות נעליים. נעליים מקבעות את הרגל והקרסול ואנחנו דווקא ממליצים על קרסול ורגל חופשיות לאורך זמן.
בהצלחה!

בגיל שנתיים פעוט לא זקוק לארוחת לילה. הארוחה הפכה לחק מההרגל התזונתי שלו. כדאי בהדרגה להוריד לו את הארוחה הזו על ידי העשרת הארוחה לפני השינה.