פרופיל21 בצבא,סל שיקום ועבודה בעתיד

שלום לך,

ללא קשר לאבחנות פגיעה עצמית ומחשבות אובדניות הן עדות למצוקה קשה, ממושכת ועמוקה, ויתרה מכך, מצוקה עם מסוכנות גבוהה. על כן, נרה כי המערכת בה את מטופלת מתגייסת לעזור לך. לא ברור לי אם את נמצאת בטיפול פסיכותרפויטי אצל העו"ס או שהקשר ביניכן הוא אחר?
על כל פנים, לעיתים קרובות במצבים כאלו דרוש טיפול אינטסיבי, שכולל גם טיפול תרופתי, ולעיתים עוד התערבויות. אם את במסגרת של טיפול נפשי קבוע (ואם לא, אז כדאי מאוד להתחיל), הרי שעלייך להיות גלויה לגבי החששות שלך מטיפול תרופתי, והסיבות שבגינן את לא לוקחת את הטיפול התרופתי שיכול להיטיב עימך, ושדרוש כחלק מהחלמה. עם זאת, נכון לשתף גם בתחושות שאת רוצה שזה יהיה פתוח, ולא מוחלט כבר מראש. כך את לא יכולה להגיע מתוכך להחלטה על הנושא, אלא מתנגדת לתכתיב שאת חשב שמנסים לכפות עלייך. כך אולי תוכלו גם להעמיק את הקשר ביניכן.
לגבי הצבא. אם את במצב נפשי שלא מתאים לשירות צבאי (לפי הרגשתך, ודעת אנשי הטיפול שאת נפגשת עימם) הרי שנכון לא להתגייס, כי במצב כזה גיוס עלול להחמיר את המצב הנפשי ולגרום לך נזק. הרעיון של שירות לאומי הוא בהחלט רעיון טוב, כאשר תרגישי שיש לך את הכוחות להתמודד עם שירות שכזה. לא יכולים למנוע ממך ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה. שירות צבאי אינו חלק מן הדרישות להיות פסיכולוג קליני. עם זאת, מדובר במסלול ארוך ומפרך, בו יש הרבה לחצים, סינונים רבים, ורק אחוז קטן מאוד מאלו שמתחילים ללמוד פסיכולוגיה מסיימים בסוף כפסיכולוגים קליניים. עלייך לשקול האם נכון עבורך להתחיל מסלול כזה כיום?
לגבי רישיון - כל עוד את כשירה נפשית לנהוג, לא יקחו את רישיון הנהיגה. עם זאת, עלולים לרצות לבדוק את כשירותך הנפשית לנהיגה.

נראה כי כרגע הדבר הנכון עבורך הוא לתת מקום וזמן לטיפול במצוקה הקשה שלך. את צעירה ויש לך זמן רב להחליט איך להמשיך את חייך. יהיה לך קל יותר לקחת החלטות כאשר תרגישי פחות מצוקה וטוב יותר עם עצמך. תחושתך כי יש שיפור היא מעודדת וחשובה, ומצביעה על הכוחות שלך, ועל היכולת שלך להיתרם מטיפול.

בהצלחה

שלום לך, תודה על תגובתך
בכמה החודשים האחרונים אני מרגישה התקדמות ניכרת בעצמי, ואולי עם קצת מזל המצב הזה יישאר, כן אני מרגישה שהוא יישאר אבל אני לא יכולה להיות בטוחה. מה שכן אני מרגישה שהשירות הלאומי תיהיה אפשרות נהדרת להתקדמות שלי הלאה, ואת המסלול לפסיכולוגיה כבר התחלתי, לקחתי קורס פסיכולוגיה התפתחותית באוניברסיטה הפתוחה ובדיוק היום הגשתי את המבחן, כמובן שזה מאד קשה לי. אני לא הגעתי לחלק מהשיעורים בגלל שלא הייתי מסוגלת לנסוע לבדי באוטבוס והייתי רבה הרבה עם המשפחה כדי שהם ייקחו אותי לשיעור, אבל בשיעורים האחרונים שהיו החשובים ביותר ניסיתי (והצלחתי) לנסוע לבד בתחבורה הציבורית. המבחן היום גרם לי להרבה חרדה אבל בסופו של דבר הצלחתי להירגע ולהתמודד טוב עם החומר. אני מרגישה שאני מתקדמת אבל ככל שאני מסבירה את זה לעובדת הסוציאלית היא רק אומרת שהמצב שלי מחמיר. אני נפגשת פעם בשבוע עם העובדת הסוציאלית שהיחס שלה אלי למען האמת מאד לא נחמד, והיא מסננת אותי לעתים קרובות ומתנהגת כאילו מאלצים אותה להיפגש איתי. אני מרגישה שהיא מנסה להוריד מהמעמד שלי ולפגוע בביטחון העצמי שלי, הפגישות שלה יותר מערערות אותי מאשר עוזרות. אין לי כסף לפסיכולוג או אפשרות לעבוד והייתי בכמה פגישות עם פסיכיאטרית שלא אהבתי את הגישה שלה, לאחר מכן עברתי לפסיכיאטר של קופת החולים וגם היא התנהגה אלי בקרירות ולא הקשיבה לדעות שלי כלל. אני מבולבלת ולא יודעת מה לעשות, אני רוצה להתקדם הלאה אבל הגורם שמטפל בי ועוזר לי, רק גורם לי להרגיש רע יותר. לגבי הפסיכולוגיה קלינית אני יודעת כמה שהמסלול יהיה קשה אבל אני מוכנה לנסות להגשים את החלום שלי, ועובדה שהתחלתי להתגבר על המכשולים, לבד.
אני לא זוכרת אם שאלתי את זה בהודעה הראשונה או לא, אבל רציתי לדעת עם סל השיקום או פרופיל 21 לא יאפשרו לי להוציא רשיון נהיגה ודבר נוסף, הבנתי שללמוד אני כן יכולה, אבל השאלה, אם יתנו לי בעתיד לעבוד בתור פסיכולוגית? האם זה אפשרי שנערה עם דכאון וחרדה והפרעת אישיות גבולית תעבוד בעבודה כל כך רצינית בעתיד?

שלום לך,

כל הכבוד על ההתמודדויות המיוחדות כל כך שאת עושה, ועל הכוחות שאת מוצאת בעצמך כדי לעמוד מול הקשיים ולנסות למצוא להם פתרונות.
לא ברור לי באיזו מסגרת את מטופלת כרגע? כאשר פונים לפסיכיאטרים שלא למטרת פסיכותרפיה, אלא למטרת טיפול תרופתי אז יש פחות מקום להקשבה עמוקה מטבע הדברים. אין זה אומר שהם לא רופאים טובים, אלא במסגרת הטיפול שהם מעניקים לא יהיה נכון ואי אפשר להכנס ליחסים טיפוליים המאפיינים טיפול פסיכותרפויטי. הם צריכים להיות ממוקדים באבחון הבעיה, ובאבחנה המבדלת ולהתאים את הכדור המתאים מבחינת המטופל. כמובן, שתמיד נכון לעשות כל זאת באנושיות ובקבלת פנים.
לגבי העו"ס, לא ברור לי באיזו מסגרת אתן נפגשות? אם זו מסגרת טיפולית, נכון שתעלי את תחושותייך. קשה להאמין שהאינטרסים שלה אינם לטובתך, אך יכול להיות שאתן לא רואות את הדברים אותו הדבר. נכון יהיה לדבר על כך, לומר לה שאת חשה שהיא לא רואה את הכוחות והמאמצים שאת עושה, ושאת מרגישה שהיא מורידה אותך במקום להרים אותך. עם זאת, נכון גם להקשיב לעמדתה המקצועית, ולנסות להבין ממנה מדוע היא חושבת שיש החמרה? מה היא חושבת שנכון לעשות? ולראות איך תוכלו להתגייס יחדיו ולשלב את העמדות שלכן, במקום להתנגש.
אם אינכן בקשר טיפולי, אלא בקשר מסוג אחר, אז נכון שתיכנסי לטיפול נפשי פרטני עבורך שבו תוכלי לבחון את כל הסוגיות האלו. חשוב שתהיי מטופלת לצד המאמצים שאת עושה, כדי שלא תהיי לבד, שיהיה מי שמסייע לך בדרך ועוזר לך להתרומם. קחי בחשבון שחלק מהחרדות והדיכאון יכול להתבטא בתחושות שאנשים הם לא לטובתך. נסי לבחון את המקומות האלו בתוכך, האם הם מוכרים לך? חשוב ליצור נסיבות שבהן תוכלי לרכוש אמון לדמויות הטיפוליות.
לגבי הרישיון, כפי שכתבתי לך, עד כמה שאני יודע לא שוללים רישיון באופן ישיר על סמך פרופיל 21, אך יכולים לדרוש לבחון את כשירותך הנפשית לנהיגה.
לגבי עתידך המקצועי, אם תהיי בתהליך טיפולי ארוך שיאפשר לך לשקם את נפשך הפגועה, וללמוד לחיות עם הדיכאון והחרדה בצורה שתאפשר לך תפקוד, הרי שאין סיבה שלא תוכלי לעבוד בעבודה רצינית. ניסיונך האישי יוכל להוות אז משאב. אך כל זה דורש כמובן עבודה נפשית מעמיקה וארוכה, וככל שתתחילי מוקדם יותר כן ייטב.

בהצלחה