פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

כאשר אדם קשיש רוצה לחלק (בצוואה) את כספי ירושתו לשני ילדיו, שאחד מהם נשוי והשני - גרוש, האם נכון יותר, מבחינה פסיכולוגית, לחלק אותם שווה בשווה, או בדרך אחרת הנובעת ממצבם המשפחתי השונה, כאמור?

הי, מה לעשות במקרה וגרושתי לקחה את הקטינים לטיפול אצל פסיכולוג ילדים באופן פרטי, ללא הסכמה שלי כאופוטרופוס טבעי ואינה מסכימה לחסוף פרטי הטיפול ולא את זהות המטפל. למי לפנות ומה הדרך הטוב להתנהל בעניין זה?

אני בטיפול רגשי/ייעוץ
לאחרונה עשיתי הפסקה קצרה ואני אמורה לחזור אליו בקרןב
אבל במקביל מרגישה שאני יותר מידי חושבת על הטיפול/המטפלת
כאילו כל רגש שעולה לי במחשבה או כל התלבטות, אני מדמיינת איך אני משתפת אותה...

אני מחכה לכל הודעת התעניינות מצידה
והדמות שלה נהייתה משמעותית מאד עבורי
זה נורמלי? תקין שזה בראש שלי כל הזמן?

זה מרגיש לי קצת מוגזם, הסיטואציה הזו גורמת לי להרגיש שאולי משהו לא בריא בטיפול ואני צריכה להפסיק או לשנות משהו.

בני בן ה 21 יצא לשני דייטים והבחורות סיננו אותו ולא חזרו אליו. הוא לא יודע מה הסיבה. הוא מאוד מופנם, שקט, רגיש, לא מדבר הרבה. הפניתי אותו לקבוצה שמטפלת בכישורים חברתיים או לפסיכולוג.
השאלה שלי מה אני בתור אמו יכולה לומר לו? רק לעודד אותו שימשיך לצאת עד שיפתח קשר? לנסות להבין מה היה בדייטים כדי שיוכל לשנות? לא לדבר איתו בכלל על כך?
לתת לו טיפים מה הוא יכול לעשות?
הוא בחור נהדר ערכי לחם בעזה ונראה מאוד עצוב וכואב לי עליו.
תודה מראש.

שלום רב, ביתי בת ה33 מתגרשת לאחר 3 שנות נישואין , בעלי לקח את העיניינים לידים שלו ויש לציין שעושה זאת נפלא, יחד עם זאת אני מרגישה לא שייכת, נוצר מצב שהוא וביתי כאילו בסוג של "קליקה" (למרות שמשתפים אותי במה שנעשה) וכאילו התהליך של שניהם ואני הנספח, כשכולנו משוחחים , כל פעם אני שומעת אותו מתבטא: כשאני יעשה, אני ידבר, מה גם שביתי אומרת אבא עושה, אבא יעשה, אבא מדבר עם...ויצא גם שחברה שלה אמרה לי מספר פעמים ש.....אבא יעשה, יטפל וכ'ו...אני מרגישה ממש תסכול, האם אנחנו לא אמורים להתנהל ביחד, האם בעלי לא אמור לומר אמא ואני...הרי כולנו עוברים את התהליך כדי לעזור לביתי? מה עליי לעשות (אני מודעת לכך שזה נשמע קצת קטנוני יחד עם זאת אלו הם התחושות שלי)

בהמשך להודעה הקודמת...יש לי רצון להתחיל שוב טיפולי הפריה ..הלידה הקודמת לקחתי יעוץ רגשי כדי שאוכל לעבור את טיפולי ההפריה יותר בקלות מבחינה רגשית..השאלה אם גם עכשיו כדאי להמשיך ביעוץ כי מרגישה מצד אחד שמיציתי ומצד שני עדיין יש לי קושי בלהכנס שוב לטיפולים ..מה כדאי לעשות??
תודה רבה רבה

היי..אני כבת 44 ילדתיאת ביתי בת השנתיים בגיל 42 לידה ראשונה
וחיכיתי ללידה זו הרבה שנים..עברתי טיפולי הפריה רבים..ולאחר כ7 שנות ציפיה נולדה ..
לאחר הלידה רציתי לחזור לעבודה ולשים א ביתי במעון/משפחתון..אךלא מצאתי מקום בשבילה..הכל היה תפוס..עד שהחלטתי ללכת לעבוד במעון וכך גם אוכל להרויח וגם לבת שלי תהיה מסגרת..
ואכן עבדתי עם ביתי במעון כשנה ועכשיו לקראת שנה הבאה רוצה לשים אותה במעון/גנון ולצאת לעבודה בנפרד..יש לציין שביתי בת השנתיים מאד מאד קשורה אלי ומאד קשה לה הפרידה ממני..וגם לי מאד מאד קשה ..
שאלתי איך עלי לבצע את הפרידה.הזאת כדי שיהיה לי קל לעשות אותה וגם לביתי יהיה קל?

היי,

האם טבעי להרגיש תחושות אימהיות כלפי בת הזוג שלך?
היחסים שלי עם אמא שלי קצת מורכבים, ובקשר משמעותי שהיה לי, ונגמר, מזמן, חוויתי את ההעברה הזו, ועכשיו, כשאני יוצא שוב לדייטים התחלתי להרגיש את זה גם קצת כלפי מישהי שיצאתי איתה.
השאלה האם לחוות את בת הזוג שלך בצורה אימהית זה דבר טבעי שקורה בתוך קשר (במינון מסוים), או שלא אמורה להיות חוויה כזו בכלל?
תודה.

פסיכולוגית קלינית שבמשך טיפול ארוך, מעל 100 מפגשים, מעולם לא הסיטה את המבט, ולו לשבריר שניה, מהמטופלת שלה. המבטים לרוב גם היו נוקבים, בוחנים, לא מניחים למטופלת. פעם, בהתחלה, הם גם היו קצת רכים ואמפתיים. בסוף היא גם הודיעה באופן פתאומי למטופלת שהטיפול הסתיים. ׳משהו במפגש הקודם גרם לה לחשוב על זה׳. ולא, היא ממש לא חשבה לפני כן שזה יסתיים. וזה לא מיטיב׳. ולא, היא לא עשתה סגירה נאותה. והיא לא בדקה עם המטופלת האם המטרות הושגו. כי הן מעולם לא הוגדרו. וזהו רק חלק מהדברים חסרי הפשר שקרו שם. למה עשית את זה?? זאת אחת השאלות שנותרו אצל המטופל, גם זמן רב אחרי שה׳טיפול׳ ׳הסתיים׳. ׳

היי,בעלי נסע ל10 ימים לחול בגלל עבודה.
אני מאוד מתגעגעת אליו.זה לא שאף פעם לא נסע פשוט היחסים בינינו ממש נפתחו ונהיו עמוקים יותר .נשארו רק 5 ימים אבל הגעגוע קשה.איך מתמודדים אציין שאנחנו בקשר רציף כל יום בטלפון והודעות .איך לגרום לו לשלוח לי יותר הודעות רומנטיות יפיפיות? אני יודעת שהוא גם מתגעגע..

עוד כשהייתי ילד עשיתי טקסים בשקט.
סוגר את האור ופותח, סוגר את הדלת של המקרר, פותח סוגר ארונות מטבח וחוזר את הדרך שהלכתי כדי למנוע דברים רעים ועוד טקסים.
בצבא זה פסק והתחלף או התחזק שהפחד נהיה ממחלות.
בהתחלה פחד מסרטן (אבא שלי נפטר מסרטן שהייתי בן 3) היו לי התקפים קצרים שנפתרו אחרי שהרופאים שללו את הבעיה.
עם הזמן כבר הרופאים לא הרגיעו אותי והתקפים נהיו קשים עד שעברתי משבר והבת זוג עזרה לי ובאמת היה לי שקט שנה בערך.

לאחר מכן זה התחלף מפחד מאיידס וממש פחדתי לגעת בדברים ועשיתי אולי 80 בדיקות ומחשבות רעות, בכי וקשיים.
עברתי גם את זה.

עכשיו אני בתקופה הקשה בחיי.
נהיה לי פחד חדש, פחד מכלבת.
אני מאכיל חתולים ברחוב עם בת זוגתי, עזרנו למלא בעלי חיים ופשוט הייתי מאושר.
לאחר שריטה אחת מחתול הלכתי לקבל חיסוני כלבת בלי שבת זוגתי תדע.

מאז קראתי יותר מדי על המחלה ואני מפחד לגעת בחוץ בדברים, מפחד שבטעות הירקות נגועות והתחלתי לקבל חיסונים כל 3 חודשים ולהמציא סיפורים שננשכתי.

עכשיו גם זה שאני מחוסן לא עוזר, גיליתי את הבעיה שלי לבת זוגתי שקיבלה אותי באהבה ומקשיבה עוזרת ומונעת ממני ללכת להתחסן ומונעת ממני לעשות טקסים.
היא עוד עלתה עלי שעשיתי טקסים שסגרתי את הדלת 30 פעם לפני השינה ועוד טקסים שלא חשבתי שהיא תגלה.

עכשיו אני מפחד לצאת החוצה שבטעות חתול לא ישרוט אותי או עטלף שלא יגע בי.
הפחד משתלט עלי וכל מכה קטנה או כאב בגוף בבית או מחוץ לבית, אני משייך את זה לפגיעה מבעל חיים ואני לא מצליח לתפקד.

הטקסים עכשיו קשים יותר, אני הולך וחוזר בציבור כדי לוודא ששום דבר לא שרט/נגע/נשך אותי, אני מדמיין שבקניון דברים נגעו בי, ואני כבר לא סומך על עצמי שבאמת שום דבר לא נגע בי וכנראה אני נראה משוגע ליד אנשים שלא מבינים למה אני הולך וחוזר 10 פעמים.

הגעתי למצב שאני ברכב עם חלונות סגורים ואני בטוח שמשהו נגע בי ונכנס לאוטו ואולי לא שמתי לב.
כשאני עם בת הזוג שלי היא מוודאת שאני לא חוזר ומסתכל אחורה ומבצע טקסים.
זה קשה לי אבל זה עוזר לי בסוף.
אבל הדיכאון והחרדה תוקפים אותי, כשאני לבד הטקסים קורים למרות שאני ממש מנסה להפעיל את ההגיון.
אני יודע שאני צריך לדבר עם מישהו, אני מרגיש שאני עכשיו בנקודה הקשה בחיי.
זה או לצאת מזה או להשתגע לגמרי.

אני לא רוצה לאבד מה שהשגתי בחיי, עבודה טובה, בת זוג, קנינו בית, חברים טובים והכל.
אני מפחד לחתוך סלט לבת זוג שלי שבטעות לא שטפתי טוב, אני מפחד להיות לבד עכשיו כי הבת זוג שלי זה כאילו ההגיון שלי, היא אומרת לי שהכל בסדר, שלא מסתכלים אחורה, ששום דבר לא נגע בי.
אבל כשאני לבד אני מפחד לאבד את זה, זה הזוי, למצב הזה בחיים לא הגעתי.
אני אוהב להתאמן, אני אוהב לאכול בריא, אני אוהב ללמוד דברים חדשים ועכשיו אני לא מצליח לתפקד.

אני פשוט מפחד עכשיו כל כך מכלבת שאני לא מצליח לתפקד.
אני לא רוצה להתחסן יותר סתם כי נגעתי בדברים או כי חשבתי שמשהו נגע בי או שרט אותי, אבל אני יודע שאם אני לא אטפל בעצמי אני אשתגע או יתחסן ויהרוס את הבריאות שלי.
כרגע הבת זוג שלי מאיימת עלי שאם אשקר לה ואתחסן היא תפרד ממני, זה מקל עלי האמת, אני מרגיש שהייתי צריך שמישהו ידאג לי ויעצור אותי.
השאלה האם הדמיונות שלי זה כבר שלב שנדפקתי לגמרי?
אני יכול להגיע שאם אני לא מבצע טקסים זה בהתחלה מלחיץ מאוד אבל אחר כך משחרר מאוד.
הבעיה שזה יושב עלי למחרת או לפני השינה ואני נכנס לדיכאון וחרדה.
מה אתם חושבים שיש לי, מה אני צריך לעשות?

היי,
אחרי בדיקות דם הויטמין b12 והd נמוך ויש טיפה כולסטרול גבוה בדם
והwbc טיפה נמוך
הייתי אצל המתולוג והוא בדק אותי ואמר שכל שאר הבדיקות תקינות כולל השתן ובדיקה גופנית
ושלח אותי לבדיקות נוספות אחד ממהם זה hiv ואמר לי לעשות את זה עוד 3 חודשים בגלל לראות השפעה של הויטמינים אם זה קשור לזה
מאז אני לחוץ מאד
לא אוכל כמו שצריך
דפיקות לב חזקות
פה יבש
מרגיש לחץ מטורף
מה ניתן לעשות?

אני כחצי שנה בטיפול דינמי
ראיתי המון שיפור במהלך הטיפול
אבל לאחרונה נוצר לי כעס על המטפלת שלי
אני מרגישה ממנה התנשאות
אם עולה נושא לדיון במהלך השיחה היא ישר
תמיד יודעת מה הכי נכון ותגבה במחקרים וכו

אותי אישית זה מתיש
ברמה שאוותר על דעתי כי אין לי כח להתווכח איתה
כי היא יותר חכמה ויודעת ממני
וזה גורם לי להרגיש ה״טיפשה״ ולא יודעת

חשוב לי לציין שאני לא נתקלת בהרגשה הזאת בעוד סיטואציות בחיים

אני יודעת שהכי נכון יהייה לפתוח את זה מולה
אבל די ברור לי שזה ישר יושלך עלי
מה כביכול ״בעייתי״ אצלי שגרם לי להרגיש ככה
מעין לופ כזה שבו תמיד הבעייה תהייה אצלי

יש מצב שזה באמת נכון והבעיה אצלי
כי בכ״א אני המטופלת
והיא המטפלת יודעת יותר

אבל זה גורם לי ממש ריחוק
עד לרצון להפסקת הטיפול
מה אפשר לעשות?
אשמח לעצה

השאלה עשויה להיראות מוזרה:
כשאני צריך לזרוק דפים ומסמכים אישיים לפח, אני מרגיש בושה לקרוע אותם לחתיכות ליד אנשים, כי אני חושש שזה ייתפס כפעולה אגרסיבית, ושהסביבה תתפוס אותי כאגרסיבי או אדם לא נעים.
זה כנראה בגלל שעצם הפעולה של קריעת דף לחתיכות היא הרס של הדף והיא יוצרת קצת רעש, אז זה אולי נתפס אצלי כפעולה אגרסיבית.
איך אני יכול להתגבר על הבושה הזאת?
הרי בסופו של דבר, מדובר בפעולה מאוד שגרתית ונפוצה...

בן 21,
אני כבר שנים לא מצליח לעשות שירותים (מספר 2) כשיש אנשים בקרבת מקום, וזה מקשה על האורח חיים שלי מאוד.
זה התחיל בזה שלא יכולתי לעשות שירותים אם היו אנשים מחוץ לחדר שירותים(למשל בסלון)

ולאט לאט התדרדר לזה שאני חייב שאנשים לא יהיו בבית לכמה שעות כדי שהגוף שלי ירגיש "בטוח" לעשות את השירותים

יש לציין שהבעיה היא לא פיזית, אלא נפשית/רגשית או משהו כזה..
השאלה שלי היא איזה סוג של טיפול פסיכולוגי יכול לטפל בבעיה?