פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

היי,
אשמח לשתף בתחושותיי ולהתייעץ בנושא.
אני עובדת למעלה מ-4 שנים כמנהלת בכירה.
המנהל שלי הוא סמנכ"ל החברה, דמות מפתח דומיננטית בחברה.
לא עבר הרבה זמן מהרגע שהתחלתי לעבוד בחברה הזו ונוצרה ביני לבינו דינמיקה מדהימה. הוא היה אוזן קשבת עבורי והיו בינינו צחוקים והיה אפילו נדמה להרבה אנשים שיש בינינו משהו מעבר...
אפשר לומר שבשנה האחרונה משהו השתנה. אחת לשבועיים בערך נוצר חיכוך בינינו שרוב הפעמים הוא זה שיצר. כל פעם על משהו אחר, לפעמים על דברים שאני לא מצליחה להבין. בסופו של דבר אני זו שתמיד ניגשת אליו כדי לדבר על הדברים. גם כשהוא טועה הוא אף פעם לא פונה ואף פעם לא יודה בטעות.
יש לציין שאני עושה את עבודתי בצורה מצוינת וכולם יודעים זאת.
מאז מרץ בערך הרגשתי שהחיכוכים בינינו עולים שלב וזה הופך להיות קיצוני יותר ויותר ברמה שאין לי שקט נפשי. אני ממש בחרדות כל הזמן מזה שהוא יחפש אותי. זה ממש מרגיש שלא משנה כמה אנסה להיות מושלמת, הוא יהפוך את הכל וימצא איך אני לא בסדר וזאת על אף עבודתי הטובה.
זה מרגיש לי שזה פוגע בי נפשית. דיברתי איתו על זה כמה וכמה פעמים והסברתי לו כמה שקשה לי ככה וכמה שזה פוגע בי מכל הבחינות. בסופו של יום, הכל חוזר חלילה כל פעם מחדש ואני כבר מיואשת.
בימים האחרונים זה קרה שוב, הוא פשוט האשים אותי שלא ביצעתי משהו מסוים למרות שהוא בוצע. התחושה הזו שעל אף שאני מנהלת בחברה, עובדת ותיקה וטובה, הוא מפקפק בי בצורה הזו גרמה לי להבין שאין לי עם מי לדבר. אני לא יודעת למה הוא טעון כ"כ ומה יושב עליו אבל הגעתי להבנה שאני לא יכולה להמשיך ככה. הוא אף אמר לי במילים אחרות שאני יכולה לקום וללכת.
פניתי למנהל שמעליו והסברתי לו הכל והוא אמר שמעתה ועד הודעה חדשה הוא ינהל אותי. זה מצב הזוי כי זה גורם לכך שיש בינינו כרגע טלפון שבור, יש גורם שמקשר בינינו כדי שלא נהיה באינטרקציה. ברור שזה לא אידיאלי וזה לא הכי נוח אבל מצד שני אני גם מבינה שבמצב הקודם אני לא יכולה להמשיך.
זה מבאס אותי שנקלעתי למצב הזה גם כי בתור עובדת זה לא כייף להרגיש שהמנהל שלך מחפש אותך כל הזמן, מנסה להביא אותך למצב של שבירה, מנסה להפיל עלייך דברים שלא בצדק וגם בפן האישי זה כואב לי שמלהיות בן אדם הכי קרוב אליי בחברה הוא הפך אותי למעין אויבת שלו ולא ברור לי אפילו למה, מאיפה השנאה הזו פתאום...

שלום
אני נמצאת בזוגיות כבר מזה 7 חודשים עם בחור. הוא הציע לי נישואים ואני הסכמתי אבל אני שמה לב הרבה פעמים שהוא לא עומד בהבטחותיו. הוא לא עושה שום צעדים קדימה, לא יוזם שום דבר, לא רוצה לדבר על חתונה, על שום דבר. מספיק לו שהוא הציע לי נישואים מבחינתו. הוא כל הזמן טוען שאני אהבת חייו ושהוא לא צריך יותר שום דבר. אבל לאחרונה במקרה עליתי על תמונותיו עם האקסיות שלו בפלאפון. כשביקשתי שימחק אותן, הוא אמר שיעשה זאת אחר כך ושעכשיו הוא עסוק. בסוף אני יצאתי הלא בסדר. הוא צרח עליי ואמר שאני משוגעת ושאני משפילה אותו.
ושאני שיגעתי אותו. ואחר כך הוא שם קוד גישה לפלאפון. לא נראה לי שאם הוא היה רואה את התמונות שלי עם האקס שלי, הוא היה מתלהב מזה.
אני ממש בשוק מההתנהגות שלו. ציפיתי שהוא יתנצל ושבכלל ימנע מלחשוף אותי לאקסיות שלו. אבל לא. בכלל לא איכפת לו ממה שהרגשתי באותו רגע. הוא נשבע באלוהים שהוא אוהב רק אותי וזהו בזה. אבל המעשים שלו לא נותנים לי להשתכנע בכך. ובכלל יצא לי לתפוס אותו על שקרים..
אך את התמונות הוא עדיין לא מחק.
אודה על עצתכם.

בני בן 14
היה תלמיד מצטיין אבל בשנתיים האחרונות מאז שהגיע לחטיבה(עוד לפני הקורנה) החל לרדת בלימודים ואני מאד מוטרדת שלא יממש את הפוטנציאל שבו.
הוא מעולה במדעים אבל נרתע ממתמטיקה למרות ששולט בחומר כשמחליט ללמוד.
ניסיתי לעזור אז אמר אחכ.
אמרתי לו שיסתדר לבד כי אני סומכת עליו גם המשיך לזלזל ובינתיים יורד בלימודיו.
מה עליי לומר לו כדי שיחזור לתלם.?
שאחריות שלו ללמוד ושאני בטוחה שיצליח?
לשדר שאני מאמינה בו?
בעלי אדיש ואני כבר נופלת מהרגליים ומפחדת שאתמוטט מדיכאון מהמצב.
לי אין אפשרות לעזור לו בלימודיו מפני שהוא חכם מספיק כדי ללמוד לבד. וגם דחה כל הזמן את העזרה שלי.אני ממש מיואשת.

שלום וברכה!
יש לי התיעצות לגבי הקשר שלי עם גיסי

אחותי התחתנה מתי שהיתי ילדה, ואני מכירה הרבה שנים את גיסי ובשבילי הוא כמו עוד אח שלי.
בגלל שיש לי אחות אחת יש לנו קשר טוב, ואנחנו נפגשות הרבה אז גם יוצא לי לפגוש את גיסי הרבה ולצאת איתם ולטייל איתם.
ובגלל זה נוצר של קשר טוב ביני ולבין גיסי, יוצא לנו לשבת לדבר על כל מיני דברים וזה גרם לי לבטוח בו אמון, ולשתף אותו בדברים אישיים ולהתיעץ, אשתו(שזאת אחותי) יודעת שאנחנו מדברים וזה בסדר מבחינתה(היא סומכת עלינו)
לפני שנתיים יצא לנו לשבת לדבר וגיסי אמר לי דברים שהיתי מופתעת
כמו: שהוא מאד קרוב אלי ומרגיש אלי הרבה דברים ומאד רוצה לחבק אותי
כמובן שאני בחיים לא יעשה דבר כזה לאחותי וגם בגלל שאני לא מרגישה מה שהוא מרגיש או שבאלי לחבק אותו.
ומאז הוא קורה לי הרבה נשמה, מתוקה, מאמי וכל מיני דברים. ואני כל פעם מבקשת ממנו שיפסיק והוא באמת משתדל להפסיק לתקופה ואז חוזר על זה עוד פעם.
לפני כמה שבועות הוא ביקש לדבר איתי ואז פתח בפני ממש הכל,
שהוא מרגיש אלי מלא דברים הוא רוצה להשכיב אותי ולהביא אותי לאורגזמה
והוא נמשך אלי מאד, יש פעמים שהוא חייב ללכת לישון ולראות תמונה שלי לפני, היתי בשוק ממש לא חשבתי שעד כדי כך הוא מרגיש אלי או בכלל שהוא רוצה לעשות לי את מה שהוא אמר.
ומאד קשה לו בבית עם אשתו הוא פחות נמשך אליה, ויש להם בעיות באינטמיות ביניהם (הוא לא פרט בדיוק מה)
ושהוא עושה סקס עם אשתו הוא חושב אלי.
באותו רגע אמרתי לו שאני ממש לא רואה אותו ככה, אלה כמו אח גדול לא מעבר.
וזה היה לו מאד קשה שאיך אני לא נמשכת אליו מה אין בו שלכן אני לא מרגישה ככה אליו, כמו שהוא מרגיש.
הוא נמצא במצב לא טוב נפשי, והוא משתף אותי, וגם הוא אמר לי שאם היה קורה לי דבר כזה עם משהי אחרת לא גיסתו אז יש מצב מאד שהוא היה נופל ומקיים יחסיים
אני לא יודעת מה להגיד לו? איך להגיב?
ואיך לגרום למצב ולהשתנות?
שיהיה לו טוב עם אשתו(זאת אחותי וחשוב לי שיהיה לה הכי טוב)
כל המצב הזה גורם לי לא בנוח להיות לידו או בקרבתו .
זאת ההתיעצות שלי
מה לעשות? מה להגיב/להגיד? ואיך להגיב?
תודה רבה על העזרה
מחכה לתשובה

היום התחלתי טיפול אצל עובדת סוציאלית אבל היא היתה קצת קרה והכי הציק לי שהיא הכריחה אותי להישאר עם המסכה על הפנים לאורך כל המפגש ובכל פעם שהמסכה החליקה קצת מהאף היא עצרה אותי באמצע הדיבור ואמרה לי להרים את המסכה. חשוב לציין שאנחנו יושבות יחסית רחוק אחת מהשניה.
חבל לי שזה מה שיגרום לי להפסיק את המפגשים איתה. אני לא חושבת שזה היחס שמטופל צריך לקבל. אני בכיתי באמצע הטיפול בעקבות משהו שנזכרתי בו וזה ממש הפריע לי שהדמעות זלגו לתוך המסכה ולא יכלתי לעשות כלום לגבי זה. גם כוס מים התקשתי לשתות.
אשמח לדעתכם. .

הבת שלי בת 11. היא רוצה בכל תוקף לעבור לגור עם אביה. אנחנו גרושים כבר 3 שנים, היחסים תקינים. אני מיואשת!!! הילדה הזאת היא כל חיי! אני מקדישה לה כל רגע ואת כל נשמתי. איך אני מונעת את המעבר הזה? מה לאמר לה? באיזה דרך? אנא עזרה דחוף!!!! תודה מראש.

מאז ומתמיד היה לי קשה לשמר חברויות. אני יכולה להיות בנאדם מאוד כיפי קופצני וחברותי אבל אני נוטה לפתח ציפיות יותר ויותר גבוהות ככל שהחברות שלי עם מישהו או מישהי מתחזקת.
ובסופו של דבר תמיד קורה משהו שמרחיק אותם ממני. פעם הייתי רבה עם חברה או ידיד ואיכשהו היינו בסוף חוזרים לדבר. אבל היום זה כבר הפך למצב שאחרי ריב אחד שלי עם מישהו או מישהי הם פשוט מסרבים לחזור לדבר איתי לא משנה מה. ויותר גרוע מזה- גם כשהם אשמים בריב הם לא מוכנים להודות בזה בטח שלא להתנצל. תמיד אני מוצאת את עצמי מתנצלת בפני חברה או ידיד אחרי ריב (במידה ופגעתי כמובן). אני מודה די מהר בטעויות שלי. אבל עדיין מרגיש לי שאנשים לא רואים את הצד שלי. או שאני מפספסת פה משהו. למה אנשים מוכנים לוותר עליי בכזו קלות? לדוגמה היה לי בתקופה האחרונה חבר טוב שידע שאני בתקופה מאוד דיכאונית בחיים שלי (אני אחרי פרידה מזוגיות של 3 וחצי שנים והיחסים שלי עם אמא שלי ואחיותיי ממש לא בריאים במיוחד מאז שאבא שלי נפטר לפני 5 שנים) והוא ממש תמך בי הוא היה בא אליי היה מזמין לשנינו אוכל או מביא בקבוק אלכוהול היינו יושבים ומפתחים שיחות נפש. והיום היה לנו ריב הכי מפגר על משחק מחשב! ואחרי הריב הזה כתבתי לו שההתנהגות שלו היתה לא בסדר ושאני מצפה להתנצלות. התגובה שלו היתה מאוד תוקפנית ומגעילה. למרות זאת עניתי לו בצורה מתונה וברורה. אחרי שעניתי לו הוא רשם שנמאס לו ממני ושהוא בעצמו כבר לא רוצה את הידידות הזו... אני כבר מיואשת כל כך מבני אדם. אין לי יותר אמון באנשים, אין לי יותר אמון במערכות יחסים- מכל סוג שהוא! בכל פעם שנכנס מישהו חדש לחיי אני מתאכזבת או נפגעת ואני בנאדם מאוד רגיש אז אני לוקחת קשה דברים. ומרגיש לי שלא משנה מה אני עושה- אנשים פשוט לא מבינים אותי. ומוותרים עליי מתוך יאוש. אני מרגישה חסרת כל משמעות ביקום הזה. ובבקשה אל תציעו לי כדורים כי ניסיתי...
מה אתם חושבים שהבעיה שלי יכולה להיות ואיך אני פותרת אותה?? עזרו לי בבקשה

שלום, אני בן 50 סובל מכאב כרוני עצבי שרירי כבר 20 שנה עקב פגיעה נוירולוגית באיזור הצוואר והגב.

בגיל 30 זה היה גורם לי לחרדות ונטיה ללכת לרופאים ובדיקות ולבדוק שוב ושוב, אבל אחרי כמה שנים וגם טיפול פסיכולוגי התנהגותי כשנה הצלחתי לעשות סוויץ' בראש.
בערך מגיל 37 הפסקתי להתעסק עם בריאות לא רוצה לחשוב על זה, נמנע כמה שיותר מללכת לרופאים וגם החרדות ירדו באופן דרמטי מאוד.

מזה כשנה יש לי החמרה בכאבים. עושה הכל לקחת כמה שפחות משככי כאב. באחרונה הציע לי רופא כאב לשקול לקחת קנביס ואולי זה יעזור לי. יכול גם לסייע לי לעלות במשקל שנמוך מדי.
לפני כמה שנים ניסיתי כמה שכטות של קנאביס מחבר וזה גרם לי להתקף חרדה כמה שעות הייתי בלחץ רב ואז במשך כמה ימים הייתי לחוץ והעולם היה "מאיים" עד שזה נרגע.

אני שוקל אם לנסות קנביס רפואי ברישיון לבעיית הכאב (זה אולי עדיף משימוש בתרופות לכאב כרוני כמו ליריקה סימבלטה או טרמדקס וכו') אבל חושש שזה יעורר מחדש את החרדה שהיתה בעבר.

רציתי לשאול האם ניסיון לנסות קצת קנאביס רפואי נניח מאוזן חצי THC חצי CBD עלול לגרום לחזרת החרדה לתקופה ארוכה ושמעכשיו שוב יהיו לי חרדות כל היום וזה יהיה לי קשה מאוד במצבי הרפואי או שהאם זה מקסימום יכול לעשות כמה ימים עם חרדה ואז זה חולף?
אם הסיכון מכמה שכטות של קנאביס הוא רק לטווח קצר כמה ימים אז אולי כדאי לנסות כמו סיכון מתופעת לוואי זמנית של תרופה. אבל האם הסיכון הוא לחזור לחיים של חרדות מעיקות לטווח ארוך אז זה כמובן ממש לא כדאי

תודה רבה

היי, הכרתי בחור חדש, בתחילה דיברנו בטלפון במהלך החודש, עקב הגבלות הקורונה וחשש להיפגש.
פגשתי אותו לראשונה והלכנו לבית קפה. הבחור נחמד מאוד, אינטיליגנט, מתחשב אבל יש משהו אחד שלא הצלחתי להבין, כאשר אנחנו ישבנו בבית הקפה והספקנו רגע לדבר, היתה שתיקה של 20-30 שניות ובמהלכן שמתי לב שהוא הביט למקום אחר, מבטו היה ממוקד, עצבני וניכר שהיו גם ניעות קלות של השפתיים, כאילו שהוא מנסה למלמל מילה ומתחרט.
הוא כאילו נתקע במצב הזה כמה שניות ואז הוא קלט את המבט שלי ושאל: על מה את חושבת? אני ממש לא מצליחה להבין את זה, מה זה יכול להיות? יש לו לעיתים מבט של עיניים בורקות כאילו מתכנן מזימה, אבל בפועל הוא מאוד מאוד מאוד נחמד.
אשמח לחוות דעת, אפר

שלום רב

הכרתי חולה סכיזופרניה. בהתחלה התייחס אליי יפה. לאט לאט נפתח וסיפר לי על המחלה ועל קשיים נוספים.

לאט לאט הוא נעשה אגרסיבי יותר ויותר. נפגעתי ממנו המון. הבנתי שצריך לדעת איך להתייחס אליו אבל לא ידעתי את מי לשאול.

מעבר לתוקפנות מסתתרת אישיות מקסימה. למעשה הבנתי שזה האופי האמיתי שלו.

התוקפנות לא צפוייה וזה מאוד מקשה.

תודה רבה

שלום,

אני סובל משני סוגים של מחשבות טורדניות:

1. מחשבות על דברים שעברתי במקומות עבודה שבהם סבלתי מהתנכלות של עובדים ומנהלים. הן קופצות במהלך היום, וכל מילה שנאמרה אז ואני נתקל בה היום, יכולה להיות טריגר להסטת תשומת הלב מההווה לעבר לשתיים - שלוש דקות, ולפעמים יותר. זה מלווה גם בכאב בגין ההיזכרות במה שהיה.

2. מחשבות על סיטואציות עתידיות אפשריות (או לא אפשריות). אני יכול לקרוא על משהו בחדשות ומיד לדמיין את עצמי מרואיין על כך, ועונה בפירוט את דעתי. אני יכול לקרוא על פרויקט מסוים של איזושהי חברה, ומיד לשים את עצמי בתפקיד דמיוני במקום עבודה, כמי שאחראי על אותו פרויקט, ולדמיין סיטואציות שונות ואינטרקציות שונות עם מנהלים וקולגות. זה ממש מגיע עד כדי חיקוי של דיבור, תוך אימוץ מיתרי הקול, אבל ללא הפקת צליל בפועל. אני יודע שזה מוזר, אבל זה קורה המון וכבר הרבה שנים כך. אני סובל מצרידות למרות שכמעט ואין לי אינטרקציות בשנים האחרונות עם אנשים, ויכול להיות שזאת אחת הסיבות. קשה להסביר אבל בניגוד למחשבות על דברים שליליים שעברתי במקומות העבודה (סעיף 1), במקרה הזה, של מחשבות על סיטואציות עתידיות, אני מרגיש הרבה פעמים שאני זקוק למחשבות האלה, לעשייה הדמיונית הזאת, ונכנס אליהן כל פעם מחדש, ומתקשה להפסיק גם כשאני מבין את בזבוז הזמן וכשהגרון כואב. העניין הוא שאני בקושי חי את ההווה, ולמעשה לדעתי מעל 50% מהזמן אני במחשבות על מה שהיה, או על מה שאולי יהיה. ובנוסף, למרות שבפועל אני לא מדבר בזמן המחשבות, אני כן מאמץ את מיתרי הקול ולדעתי זה גם אחד הגורמים לצרידות שאני סובל ממנה.

האם יש דרך להקל על המחשבות האלה - להיות מסוגל לקרוא טקסט או לצפות בתוכנית, מבלי להישאב למחשבות על העבר, או על העתיד הפוטנציאלי? לחיות יותר את ההווה ולהישאר ממוקד?

תודה רבה ושבוע טוב.

לפני כשנה חוויתי חרם בעבודה וניתקו אותי מבחור שהייתי מאוהבת בו. מאז אני חשה התקפי חרדה כשאני צריכה לזרוק משהו. למשל אם זרקתי בגד או אפילו גרביים מלוכלכים לפח או אפילו שקית אז יש לי התקפי חרדה חזקים שלא עוברים עד שאני לא מחזירה את מה שזרקתי.
בגלל החוויה הזאת שלקחו לי משהו שהיה אמור להיות שלי אז פיתחתי את ההפרעה הזאת. ועכשיו מישהי בעבודה גרמה לפיטורים שלי והחרדה חזרה וקשה לי לתפקד בהתקף, אני חלשה, לא יכולה לאכול ועם דפיקות לב ורעד חזק בידיים. כאילו פיתחתי הפרעה נפשית שלוקחים לי משהו שהוא שלי ואני נקשרת לכל חפץ שהוא שלי.
מה אני צריכה לעשות? טיפול פסיכולוגי או אבחון אצל פסיכיאטר?
מה לעשות כדי להירגע במצב כזה?

שלום רב, אני בת 56 אמא ל-3 בנות. 2 הצעירות סטודנטיות, הבכורה בת 30, סיימה בהצטיינות תואר בראיית חשבון אך נכשלה במבחן המועצה. במהלך הלימודים עבדה ואף חיה בשכירות חלק מהזמן. מאז הבחינה, כשנה וחצי, אינה עובדת, מאשימה את כולם בכשלונה, חיה בבית בבטלה, אין לה כסף, לא בקשר עם חברות, כולם ממשיכים בחייהם והיא תקועה. אין רצון לזוגיות, מתפרצת בקלות... לא מוכנה לגייס את עצמה לבחינה חוזרת.
היא מבחינתה צודקת וכולם טועים.
אני איבדתי את הטעם לחיים מהמצב. לא נהנית מכלום. הרוסה מרוב דאגה וחרדה לבת, יש לה פוטנציאל רב, אין לי שליטה והשפעה עליה. לא ניתן לשכנע אותה להיעזר בפסיכולוג.
אשמח לעצה מה אני יכולה לעשות כדי להזיז אותה מקבעונה?
אודה לעזרה דחופה אני מיואשת. תודה רבה.

שלום רב, מחפשת פסיכולוגית או פסיכולוג שהוא מצויין! אנושי, אמפתי עם ניסיון רב שעובד בכללית ומאזור המרכז. יש המלצות?

שלום רב. אני מאובחן ocd מחשבתי
מהסוג שאם עולה לי מחשבה טורדנית אז אני מזיז את היד או עושה תנועה פיזית כדי להעביר את המחשבה.
נגיד זה מתבטא בלהסתכל על היד אם היא גדלה בשרירים כי יש מחשבה טורדנית שאני לא נראה מתאמן כמו שצריך.
בכל מקרה, עקב המחשבות הטורדניות האלה יש המון תנועות פיזיות, לא הייתי קורא לזה טיקים כי אני שולט על זה.
זה מאוד מאוד מפריע לי בשגרת חיים שלי.
לפני כמה חודשים לקחתי ריטלין 40 מג la והוא פשוט עשה פלאים מהבחינה הזאת שהפסיק לי את המחשבות ופשוט כיבה לי את האורות בראש ונתן לי נחת רוח שלא חוויתי מעולם.
לא נתקלתי בחרדה מוגברת או בדיכאון, רק אובדן תיאבון.
אני מאובחן גם adhd וזה פיקס אותי מאוד.
עד שהפסקתי לקחת כי בכל זאת זה לא הכדור הכי מומלץ שיש, עכשיו השאלה שלי היא כזאת, האם אפשר לחזור לקחת אותו? יש לי מרשם כמובן והכל. אבל האם יש תחליף טוב יותר לכדור הזה? אני סה"כ הכל רוצה לחיות כמו שצריך ולא כל היום לרדוף אחרי טקסים פיזים כדי להעביר מחשבות מעצבנות מהראש.
תודה רבה על המענה!