איך ממשיכים הלאה?

שלום, אני בת 32, רווקה ואם חד הורית לילדה בת חמש. את אבי בתי הכרתי בחול לפני כ - 10 שנים ומאז שהכרנו למעט שנתיים שניתקנו קשר עוד לפני ההריון, אנחנו "ביחד" אך למעשה לא ביחד. בתי יודעת עליו מיום שנולדה,מדברת איתו והוא בא לבקר כל חצי שנה בערך ויודעת ששתינו צריכות לעבור לגור עם אבא. אנחנו מדברים כל יום, מודעים לכל דבר שקורה בצד השני ושנינו מתייחסים אחד לשני כבעל/אישה.
הכל התחיל להסתבך בגלל תכנון לקוי ואי השגת היעדים שהצבנו לעצמנו ע"מ לחיות יחד. הוא קנה לנו בית, ואני בנתיים גידלתי את בתי לבד. כשהתחלתי להבין שדברים לא זזים מצידו ושזו לא צורה להישאר בבית כ"כ הרבה זמן, חזרתי למעגל העבודה ורשמתי את בתי לגן. כמובן שהוא ידע על כל זה. הוא התוודה כי כשהילדה היתה תינוקת הוא הרגיש חוסר ודאות לגבי הזוגיות שלנו וזה נמשך בערך כשנה. אני מצידי לא הייתי מוכנה לעשות שום צעד לבוא לקראתו עד שיגיע שוב ויקבל החלטה מולי. בסופו של דבר הוא הגיע והתגברנו על המכשול והחלטנו שאנו עדיין אוהבים ורוציםלהמשיך יחד. הוא כמובן מגיע מדי פעם ושולח סכום כסף קבוע כל חודש. אני מצידי עושה כל מה שביכולתי להעניק לבתנו בית נורמלי, חום ואהבה. הבעיה היא שאני מרגישה שאני כבר לא מחוברת לעצמי. התיפקוד היומיומי כאמא ואבא כמחנכת כחברה לילדה, חוגים, חברות, הצגות, אירועים של הגן, מטלות הבית הכל סובב סביב הילדה4 ובמקביל, עובדת תשע שעות ביום. אני גם עמוד התווך במשפחה שלא ממש מתפקדת כראוי אבא אחרי שעבר אירוע מוחי ואמא שלא יודעת לקחת אחריות על כלום, אח גדול שחי עם ההורים ולא עובד וכולם צריכים עזרה וסיוע ממני. אני יודעת שאין מה לעשות ושאני צריכה להישאר עם חיוך קבוע על הפנים כי אלה החיים ולכל אחד יש את החבילה שלו, אך אני מרגישה ממש מותשת ולעיתים די מתוסכלת שאין מי שיפנק אותי. אני יודעת שאני צריכה לעמוד מאחורי הבחירות שלי ולהיות גאה בזה שלא חסר לבתי כלום (מלבד אב נוכח בחייה) ושאני עושה הכל לבדי אך מזה זמן רב אני מרגישה בודדה במערכה, שלאף אחד לא ממש איכפת ושהכל עליי. בן זוגי מצפה ממני שאהיה חזקה ואסרטיבית ושאדע לשאול את כל השאלות ע"מ לקבל את כל התשובות ואני רק רוצה קצת זמן לעצמי... איך ממשיכים הלאה מבלי ליפול למלכודת של הרמת הידיים? אני מרגישה שכבר אין לי אוויר ולא בא לי לשמוע יותר מאף אחד, אבל מצד שני ממש לא בא לי לוותר אחרי כל כך הרבה שנים של התמודדות. איך אני מצליחה לשאוב עוד טיפה של כח של חיוביות כדי שהכל לא יירד לטימיון?