צרות של עשירים ואולי לא..

שלום לך תמר,

אני קודם כל רוצה להתייחס לתחושת הבושה שעולה מדברייך על עצם ה"אובססיה" כפי שאת מכנה את תחושותייך. את מרגישה לא נוח על כך שלכאורה "יצאת מפרופורציה", מכנה את מצוקתך "צרות של עשירים" ולוחצת על עצמך להשתכנע ש"זה לא סוף העולם".

אז קודם כל, אם תסכימי, בואי נחבק את הצער והאכזבה שלך, וניתן להם מקום. אל תתביישי בהרגשות שלך, אפשר מאד להבין אותן. כל חייך חלמת על רגע השיא הזה (גם בעידוד של החינוך שבנות מקבלות, אבל על זה בהזדמנות אחרת). רצית, השקעת והתאמצת, והחלום הכזיב, מסיבה זו או אחרת. הכי טבעי שתתאבלי על החלום, שתרגישי יגון, כעס, אשמה (כל השלבים של אבל) עד שהזמן יביא איתו השלמה וקבלה. זו לא אובססיה, לא הפרזה, אלא תהליך אישי אינטימי שלך עם עצמך, שאפשר ורצוי לתת לו כבוד ומקום.

המוח שלנו פועל לפי העקרון של בני ישראל במצריים "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (-: ככל שתלחמי במחשבותייך כך הן יתרבו. אם תתני לעצמך לגיטימציה ואמפתיה, כך הן ישככו בטבעיות במשך הזמן.

לגבי העניין עצמו. יש לי ניחוש פרוע שאת טיפוס פרפקציוניסטי.. כמו שאת מצפה מעצמך לא לחשוב מחשבות "טפשיות", כך אולי יש לך ציפיות מאד גבוהות מחייך והארועים שאת מפיקה, חוש ביקורת מפותח, ואולי צורך להציג רושם מסויים. אם נראה לך שייסורייך לגבי החתונה נטועים בדפוס רגשי רחב יותר, כמו פרפקציוניזם, או משהו אחר (נטייה לפנטזיה על חשבון המציאות, נטייה לחרטות ורגשי אשמה, קושי לקבל את רגשותייך, נטייה כפייתית ) אז בהחלט כדאי לנסות טיפול. יוכל לעזור כאן טיפול דינמי או טיפול קוגנטיבי התנהגותי, על פי העדפתך (תוכלי לקרוא על כך באינטרנט).

כל טוב,