חוסר תמיכה מצד ההורים

שלום, אני כותבת ובוכה כי מאד קשה לי. אני בת 35, נשואה לבעל מקסים ואמא לשלושה ילדים חמודים. הבעיה שלי היא שהילדות שלי היתה איומה מבחינתי, סבלתי המון, בבית לא היה לי גב, תמיד האשימו אותי בכל דבר על לא עוול בכפי, הייתי ילדה דחויה מאד, היו מציקים לי בבית ספר, הפסקות שלמות הייתי מסתגרת בשירותים כדי שלא יציקו לי, לא היו לי חברות. כשילדים הרביצו לי ואף הגעתי לבית חולים ונאלצתי לעבור ניתוח בגיל 11 ההורים האשימו אותי שאולי "אני התגריתי בהם" ואני שתקתי. ברור שלא עשיתי שום דבר. הייתי עלה נידף. בבית לא דאגו לי, לא קנו לי בגדים, פעם בדקתי מתי ישימו לב שאני לא מתקלחת ונשברתי אחרי שבוע כי אף אחד לא שם לב. הרגשתי הכי מכוערת בעולם, דחויה וללא גב. אמא שלי אמרה לי פעם שהיא לא בחרה ללדת אותי. והעדיפה את אחותי הגדולה שהיתה מרביצה לי, עד היום הידיים שלי מלאות צלקות מהמכות שחטפתי מאחותי.פעם כיבו עלי סיגריה בטעות במכולת, אף אחד לא שם לב, היתי בת 5 ולא סיפרתי לאף אחד כי היה לי ברור שיאשימו אותי. אף אחד בכלל לא שם לב. עברתי גם תקיפה מינית בגיל 6. כל מיני דברים שעברתי בחיים עברתי לבד, אני מרגישה שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד בעולם. אמא שלי נהייתה אלי נחמדה רק כשבעצם הכרתי את בעלי, ועכשיו היא מדברת איתי כל יום. אבל בכל פעם שאני מספרת לה על אנשים שהציקו לי או עשו לי משהו רע היא מיד מברכת אותם: "שיהיו בריאים! הם אנשים מקסימים מקסימים!" כך היא מדברת על שונאי. קשה לי, עצוב לי, לבד לי. אני מרגישה חסרת בטחון. אני לא עובדת כבר 10 שנים מאז שהתחתנתי, אני מפחדת לנהוג, אני מפחדת מהמון דברים ובעיקר מאנשים. אין לי אמון באף אחד בעולם. לפני שפגשתי את בעלי היה לי חבר שנתיים ומעט לפני החתונה גיליתי שהוא בוגד בי וביטלתי את החתונה, מאז אני חשדנית עוד יותר לגבי כל העולם כולל בעלי למרות שהוא בכלל לא קשור לכל העסק. סליחה על הבילבול ועל האריכות אני פשוט בוכה ובסערת רגשות, אשמח לשמוע כיוון חשיבה לגבי החיים כי אני מרגישה במצוקה ולא יודעת איך להוציא את עצמי מתוך כאבי העבר.תודה.