חלומות

שלום לך,

קל להתרשם מהודעתך הקצרה, שהנפש שלך בורכה בעושר וברבדים רבים. החלום הוא חלון אל הלא-מודע, אל הסודות שהנפש מסתירה מפני עצמה, אל התשוקות והחרדות הכמוסים.. בחיי העירות את עסוקה במשימות ובתפקוד, ובחיי השינה את גולשת אל עולם פנימי עשיר ומורכב, הכולל קשרים רגשיים עמוקים, תהליכי אבל, פרידות, משאלות, פחדים וקונפליקטים. יתכן כי בן זוגך המופיע בחלום מייצג לא רק את עצמו, אלא קשרים ופרידות משמעותיים מן העבר, שלא עובדו די הצורך.

נפש עשירה היא ברכה ומתנה גדולה, אך לפרקים היא עלולה להיות מעמסה. לפעמים היא הופכת להיות "גדולה" על הגוף הנושא אותה...

אולי יעזור לך, אם תצליחי גם בחיי העירות וה"מציאות" לפנות מקום לתהליך האבל והפרידה שאת עוברת. אם בדיבור עם חברה קרובה, אם בעזרת טיפול פסיכולוגי, ואם בהתמרת רגשותייך ומחשבותייך לתחום יצירתי (למשל סדנא לכתיבה יוצרת, את כותבת נהדר!).

קחי את התהליך הקשה הפוקד אותך כהזדמנות להתוודע אל עולמך הפנימי המורכב, אל שאלות שנשארו לך מהקשר, אל שאלות מן העבר, ולצמוח מכך. בעניין תהליך הפרידה, ככל שתתני יותר מקום לעובר עלייך, כך הוא ייפתר ויתרכך במשך הזמן.

אגב, בעבר כתבה כאן מישהי בסגנון דומה, על לבטים שלה בקשר לזוגיות עם אדם בעל בעייה נפשית, אני סקרנית אם זו את..

כל טוב!

קודם אני חייבת לומר שהמילים שלך חיממו לי את הלב. אני מרגישה עצבות עמוקה, שמטשטשת אחרי תגובה כזו. תודה לך.

התחלתי לעסוק בהרבה מאוד תחומים שרציתי לפתח בעצמי (אחת מהן היא הכתיבה :) וגם לעבוד יותר שעות ולעשות ספורט, אבל את העשייה המרובה אופפת בדידות כבדה שקשה לי להשתחרר ממנה. (למען האמת, אגיד שהיא הייתה שם קודם ולאור הפרידה והחזרה לבית היא נעשית חדה יותר).
חזרתי לגור עם המשפחה שלי ואיני מצליחה לשתף אף אחד במה שעובר עליי. להפך, אני מרגישה שהעצמאות של נלקחה ממני בחטף ואני לא מוצאת נחמה באיש.
הזוגיות שהייתה לי גרמה לי לאהוב אדם אחד מעל לכל השאר ולהזניח חברויות שהיום כבר אינן, כך שיוצא שאני הרבה פעמים בודדה מאוד והנפש הגדולה מכילה כפי יכולתה- מתנהלת רגיל בעבודה, במשפחה, אבל משהו לא טוב עובר עליי ואני עם עצמי יכולה להודות בכך.

אני בשלב של דכאון. של החוסר בטחון, של כאב גדול בלב ושל בדידות. אני משתדלת להכיר אנשים חדשים, לקחת את המקום הכואב הזה ולצמוח ממנו, ללמוד מהטעות שעשיתי ולצערי משהו בי כבר לא סומך על הצד השני. קשה לי לפתוח את הלב בפניי אנשים קיימים, ובוודאי לפני אנשים חדשים.

כמו שאמרתי קודם, אני רוצה לעזור לעצמי, אני פשוט לא יודעת איך.
אני בוכה לפני שאני נרדמת, וגם הבכי הוא שקט, מופנם למרות שכאב גדול גועש אצלי בפנים...
אני שמחה לפחות על העבודה שאני נמצאת בה, היא עוזרת לי עד כמה שאפשר להתנתק, לעצור את העצב ולהדחיק אותו עד שאני יוצאת מהעבודה ואז אני שוב לבד ומותר לי להתעצב.

אני מוצאת את עצמי שואלת איך הגעתי לנקודה כזו של בדידות? שאין לי חבר אחד שאני יכולה להקריא לו את מה שכתבתי, או בן משפחה או אפילו להתגבר על כך בעצמי?

מודה לך על ההקשבה,

ואגב, אני לא זו שכתבה פה בעבר.