רק רצון להתפרק

שלום תום.

העניין שתופס אותי בדבריך קשור ברעיון התלות. מי אמר שתלות היא דבר שצריך לפחד ממנו? אוי ואבוי אם לא היינו תלויים באף אחד! איך היינו אוכלים לחם עם ריבה, נניח, שבשבילם אנו זקוקים שמישהו אחר ישקיע ויאפה וירקח? השאלה הגדולה היא במה אנחנו בוחרים, או נדחפים, להיות תלויים.

צמחת בתקופה שבה היית בטיפול, אצל אותו מטפל די ביזארי, ואתה מוקיר לו תודה על ההשקעה. אבל, נמשכת להרוס - לחזור ולנגן ולהיות תלוי באותו הדיסקט של הילדות. למה? האם זה חייב להיות דווקא כך?

מה יש בהרס עצמי שכל כך מושך? האם אלו העוצמות הקשורות בתהליך? האם זו נקמנות על תחושה של קיפוח שגורמת לנו לקלקל, ובאופן אירוני דווקא לעצמנו? האם פשוט נגמר הכוח להמשיך לצמוח, להמשיך להאמין בסיפור החדש שאנו מספרים לעצמנו על עצמנו ולקוות שזה יוכל בהדרגה להפוך לסיפור המרכזי של חיינו?

ישנם פרטים שקשה להבין עד הסוף מתוך מה שכתבת, אבל כנראה שהשחרור מהמסגרת הצבאית חולל משהו מבהיל ומערער אצלך, ומצאת את עצמך נצמד למוכר משכבר. נדמה שכעת אתה אולי מתחרט, ושואל - האם לחזור למטפל הקודם? האם להתחיל טיפול חדש? כמובן שכל אחת משתי האפשרויות הללו יכולה להתאים.

כך או כך - המשך בצמיחה! זאת פקודה!

אחרי השחרור מהצבא, הייתי חייב להמשיך עם ההרגלים שבנו אותי שזה בניית גבולות,יצייאה לעבודה,וספורט.
לראשונה הייתי עצמאי ללא פסיכולוג,ללא בית.
משהו קרה וכל הדברים שהייתי רגיל אליהם נהפכו.
אם הייתי רגיל להתבודד ולהיות בצד, פתאום רציתי להיות במרכז ועם חברים.
מאחד שהיה כל הזמן בבית, הבית הפחיד אותי וכל היום הייתי בחוץ.
מבנאדם שאהב להתכרבל במיטה ולא לצאת, הייתי קם ב-5 בבוקר לעבודה.
מבנאדם ישנוני נהייתי אדם עירני ופעיל.
מבנאדם רזה נהייתי בנאדם חזק ושרירי.
מבנאדם שאהב את החושך פחדתי ממנו.
שכבר חזרתי הביתה, הקשר עם ההורים שלי השתפר פלאים, הבית נראה אחרת, אבל פחדתי להיות בחדר ילדותי.
מבנאדם שכל הזמן התלבט לגביי עצמו נהייתי בטוח בעצמי ודבריי.
והדברים שפחדתי מהם בעבר נעלמו.

כל הדברים הללו הם טובים, אך בזמנו שכנעתי את עצמי שכל זה לא טוב, זה היה כל כך שונה ממה שהייתי רגיל אליו, שלא הייתי מוכן לקבל את תום החדש. והמצאתי כל מיני תאוריות קונספירציה כדי להרוס את זה, בזמנו רציית לחזור לילדותי המסוגרת ללא אחריות. היום אחרי שהרסתי את זה אני יודע שהדברים הללו היו מצויינים והייתי צריך להמשיך באותה דרך.
ואני לא סולח לעצמי וגם לא רואה איך אני חוזר לאותו תום.
החרדהה והדכאון כבר השתלטו על גופי ואין לי טעם.
אני חושב על התאבדות המון אך לא מצליח להוציאה לפועל, ככה שאני בין החיים למוות.
בזמן שחברי מבלים,יוצאים,בונים קשרים,חיים,לומדים,מטיילים. אני פה בין ארבעה קירות בחושך מעביר עוד יום מול הטלוויזיה ועוד יום. אני ישן מצויין ומת על הלילה.
שמישהו יקח אותי כבר

שלום שוב, תום.

תגובתך הנוספת ממחישה את המצוקה שאליה נקלעת בזמן הנוכחי, אך גם את ההבנה שלך שיש כיוון ויש מוצא.

המשך טיפול בהחלט נשמע כמו צעד מתבקש.

ישנן אפשרויות שונות - טיפול במסגרת ציבורית ללא תשלום, טיפול פרטי מסובסד אצל מטפלים שעובדים עם קופות החולים, או טיפול פרטי. תוכל לברר יותר על האפשרויות השונות תוך שיטוט באינטרנט.

מאחל לך שתצליח להימצא בקרוב בקשר טיפולי מתמשך. וזאת, בניגוד למסגרת הנוכחית שמשמשת רק להכוונה ראשונית.