רינת

הי רינת,

אני שמחה בשבילך שאת בידיים טובות, שתמכו ועזרו לך במשך שנתיים.

אני בטוחה שבינך לבין המטפלת שלך יש קשר אנושי חם, טוב ומלא, שאחרת הטיפול לא היה מצליח כפי שהוא הצליח.

מה לעשות, ואחת התופעות המתסכלות בטבע האנושי היא, שכלפי הקרובים לנו ביותר אנחנו "מרשים לעצמנו" לפתוח פה יותר מכפי שהיינו מעזים עם זרים מוחלטים, ובודאי יותר מכפי שהיינו רוצים כלפי היקרים לנו.

אחד האתגרים החשובים ביחסי אנוש קרובים ואינטימיים הוא להצליח להתאפק, ואם לא כל כך הצלחנו להתאפק, לפחות לדעת להיפתח ולדבר על זה בדיעבד, כדי לתת הזדמנות לעבד, להבין מה קרה, לחשוב על אלטרנטיבות, להתנצל ולהתפייס.

מה שאני מנסה לאמר הוא, שנראה לי שהמטפלת שלך מרגישה קרובה אלייך, וקצת "הרשתה לעצמה" לדבר אלייך בלשון סחבקית, שמאד נפוצה בתרבות הישראלית שלנו. ממש לא נשמע שהיא התכוונה לפגוע בך או לחנך אותך, פשוט בלהט השיחה ברח לה, ואולי אפשר גם לשמוח שהיא כנה ואותנטית איתך, כל עוד זה במינונים קטנים.

עכשיו תורך, לספר לה איך הרגשת, לנסות להבין מאיפה זה בא, וליישר את ההדורים ביניכן.

אני בטוחה שתמצאי שעיבוד כזה אפילו יקרב ביניכן עוד יותר, ובטח יחזק אותך. את נשמעת מאד עדינה ורגישה, חשוב שתלמדי לאמר מה מפריע לך, ואיפה עוברים הגבולות שלך.

בהצלחה ושנה טובה!