בהמשך לשאלה של גדי ולתשובה של דניאל

שלום הדר.

מילותייך יקרות ותובנותייך מוסיפות הרבה לפורום הזה.

הנה, כמה דוגמאות: "אולי שווה... לנסות ללכת דווקא על מטפל או מטפלת שמרניים ששומרים על גבולות," כתבת בתגובה למגי יותר מאוחר במשך היום. הוספת וכתבת לה: "מה שאני לומדת מכל העניין שגם בקשר הטיפולי קיימים כל המאפיינים של כל קשר אנושי, וקשר זה דבר חי אבל שברירי למדי שיכול לשגשג אם מטפחים אותו אבל יכול גם למות. בקיצור זה לא פשוט, מצד אחד את צריכה להיות אמיתית ואותנטית ומצד שני לעשות את הכל בתוך גבולות...".

הציטוטים שצירפתי כאן לא נועדו להביך אותך, אלא רק להמחיש לך עד כמה את מיטלטלת בין שתי העמדות שאת מציגה - כאן, לעומת זו שהצגת בתגובה למגי.

נראה ששאלת הקשר הטיפולי מאד מעסיקה אותך ואת האחרים, ובהחלט בצדק, מבחינתך ומבחינתם של מטופלים רבים: הפסיכולוג אכן הופך לאדם החשוב ביותר, לתקופות ארוכות לפעמים, ובמיוחד כשמרגישים מחסור ממשי בחיים עצמם, ואין חברים, ואין את מי לשתף. מעבר לדברים שהבאתי בשמך, על גבולות ועל היותו של הקשר הטיפולי בעל כל המאפיינים של קשר אנושי, אני רוצה להוסיף עוד קצת -

מנסיוני, מפגשים עם מטופלים אכן הם ממשיים ומעוררים את כל טווח הרגשות האפשרי, ממש כמו בחיים עצמם, אפילו אם מדובר על קשר שמוגבל בתוך מסגרת ברורה.

בנוסף, נדמה לי שכל קשר שהוא, ולא רק בטיפול, מאופיין בהיותו מתקיים בתוך גבולות מסוימים.

ולכן, כאשר הקשר הטיפולי דוחף לתלות חזקה ולרצון אדיר להתמזג עם המטפל, להפוך למעין יחידה משותפת אחת ובלתי נפרדת, דווקא האפשרות ללמוד להיפרד הופכת להיות בעלת פוטנציאל מעצים ומחזק.

אחד המטפלים שהיו לי אמר לי פעם, שאחד המטפלים שלו סיפר לו פעם שמטרת הטיפול, כבר מהמפגש הראשון, היא ללמוד להיפרד. יש הרבה חוכמה במשפט הזה, נדמה לי.

כל טוב,

התשובה שלך עם כל העניין של הפרידה עוררה אותי למחשבות רבות מאוד.

הדר