בעיות, בעיות

בת הזוג שלי (בת 29) מרגישה ששום דבר בחיים שלה לא מסתדר.
היא פוטרה ממספר עבודות כסטודנטית, גם בגלל הספק נמוך וגם בגלל איחורים. האיחורים בדר"כ נובעים מזמן ההתארגנות הארוך שלה בבוקר, או הקושי להתעורר.
כשהיא עושה משהו, בעיקר משהו יצירתי, היא חייבת שהוא יהיה מצוין. קשה לה להתפשר, והיא מאוד ביקורתית כלפי עצמה.
בהקשר זה - היא חייבת לסיים דברים עד הסוף, בלי להפסיק באמצע. כך היה שבתקופת הלימודים שלה, איחרנו להרבה מקומות.
לטענתה, היא חשה מועקה כשהיא משאירה משהו 'לא גמור'.
כשהיא מתארגנת לבילוי, לוקח לה הרבה מאוד זמן. היא חשה לא נוח עם המראה שלה.
היא חוששת ממה שאחרים חושבים על המראה שלה. היא חוששת בכלל ממה שאנשים חושבים עליה.
היא לא מרוצה מהאופן שבו היא מתבטאת בחברה, וחוקרת את עצמה בנושא במשך זמן מה לאחר מכן.
היא לא מרוצה כמעט תמיד.
היא למדה תחום מקצועי אחד, ולאחר מכן החליטה ללמוד תואר ראשון באחר (וסיימה בהצטיינות), מחשש שלא תשתלב במקצוע הזה.
הלכה לעבוד תקופה מסוימת בתחום העניין הראשון שלה, אך מצאה שהתחום הזה מכיל אנשים דורסניים, לא אכפתיים, כפויי תודה.
והיא - צריכה את הכרת התודה, היא צריכה שיכירו בביצועים שלה, ובאיכויות שלה. זה הדרייב שלה.
כעת היא לא יודעת מה לעשות. כרגע היא לא עובדת, ולא בטוחה שרוצה להשאר בתחום שבו בחרה לעצמה.

נוסף על כך, כשהיא נמצאת במצבי לחץ, ונמצאת מול המראה, יש לה נטייה לפוצץ פצעונים בפנים, גם כאלה שבקושי נראים. זה משהו שבסופו של דבר רק מזיק לה.

אנחנו מנהלים שיחות נפש לעיתים קרובות מאוד. שיחות מאוד עמוקות, בהן אני מנסה לטעת בה קצת בטחון בעצמה.
עצם היותי סובייקטיבי לגביה לא משכנע אותה לגבי היכולות שלה, ורק כשהיא מקבלת פידבקים חיוביים מהסביבה היא מרוצה (קצת יותר).

בצעירותה ראתה 2 פסיכולוגים שונים (על רקע בעיות חברתיות), וגם אחד נוסף לפני כארבע שנים, שלא עזרו לה. כתוצאה מזה אין לה בטחון ביכולת הפסיכולוגים לעזור לה.

אנחנו שואלים - מה הכיוון?