אני לא עומדת בזה יותר !

בשום אופן אינני מתעלמת ממצוקתו של הבן. בשום אופן אינני מפנה לו כתף קרה ברגעים שהוא צריך אותי בשום אופן אינני אמא שהזניחה את בנה, בשום שלב שהוא.

הייתה לי אפשרות לנסוע לחופשה של שבוע לחו"ל ותאמין לי ש"מגיע לנו" לא נסעתי כי ידעתי שמתחילים מבחנים והיו ימים שהוא יצטרך אותי. ידעתי שיהיה לו קשה.

אני מנסה במקביל לטיפול שאחנו מקבלים בהדרכת הורים (והפסיכולוגית לא ראתה את הילד מעולם כי היא חושבת שמספיק שהיא מטפלת בנו) ואני עדיין מנסה למצוא תשובה ממוקדת מאוד לבעייה הספציפית שלו של חרדת מבחנים.

בדיוק חשבתי למה אני או אחרים ואני בעקבותם חושבת שאני מלחיצה ? למה אני לא מגדירה את זה כמנדנדת או אפילו "נורא מנדנדת" למה זה מיד הופך ללחץ ? הרי לחץ לפעמים הוא סובייקטיבי פרשני משהו.

תודה על תשובתך !!

מי האשים אותך? בעיניי את לא "אשמה" המניעים שלך הם לעזור לילד , ולא נראה לי שיעמידו אותך למשפט על זה שאת לא מאושרת, למרות שאם את סובלת יותר מידי זה בטח עובר לילדים ועדין את לא אשמה אף אחד לא מושלם וגם לא צריך להיות .

מה שכן, מנסיוני האישי כאמא די ותיקה, רגשי אשמה מפריעים לראייה נכונה של המציאות כמו איזה מסך ואז גם קשה לעשות את הדברים הנכונים , לראות מה הילדים צריכים ואיך אפשר לעזור להם.

את צודקת בזה שיש גבול ליכולת שלנו להשפיע על הילדים שלנו, יש דברים שאין לנו שליטה עליהם, צריך לקבל את זה.

אני מכירה מההורות שלי את המצבים הקשים האלה, קשה לראות את ילדך סובל וקשה מאוד תחושת חוסר האונים, ועוד המחשבה שזה בגלל דברים שאני עשיתי/גרמתי, בגלל שלי יש קשיים רגשיים אז גם להם... בקיצור זה לא פשוט.

אני מקווה ומאחלת לך שיהיו הרבה ימים ורגעים רגועים וטובים שתוכלי לשאוב מהם את הכוחות לימים ולרגעים הקשים .

הדר

חושבת אחרת :-( זה כאילו שאנחנו צריכים להפסיק להיות אנחנו ברגע שנולדים לנו ילדים. כי אנחנו אחראים לא רק על רווחתם וצורכיהם הבסיסיים. לא רק שאנחנו צריכים לרקוד ריקוד בלתי אפשרי בין הצרכים שלהם לרצונות שלהם אלא שאנחנו גם אחראים בגלל שאנחנו לא מאושרים (כל אחד ונסיבות חייו). האם אני יכולה להיות מאושרת בכח ? האם אני יכולה להיות מאושרת רק כי אמרו לי שזה מזיק לילד שאני לא ?? אם כבר אני צריכה להיות מאושרת כי אני חייבת את זה לעצמי ורק אח"כ לילדי. אני לא יודעת כבר. אני לא מרגישה אשמה, אני חושבת...
אני מרגישה בקונפליקט נצחי. דבר אחד אומר. שלהיות אמא בקונפליקט זה מאוד לא בריא לילד.

תודה על המילים החמות.

שלום מיס טורינה.

את והדר מעלות כאן, בין היתר, נושא שנוגע לקשר שמתקיים בין אחריות לבין אשמה, של כל אחד מאתנו על עצמו ועל הפעולות שהוא עושה בחייו.

נדמה לי שאחריות נוגעת יותר למצבים שבהם אנו בוחרים בכיוון או בפעולה מסוימים, על אף הקשיים שעלולים להיווצר בהמשך הדרך. אם החלטנו להינשא, למשל, קרוב לוודאי שההחלטה שקיבלנו תחייב אתנו בהמשך הדרך לעמוד בחיי הנישואין גם במצבים קשים. כל עוד אנו מחליטים להישאר נשואים לבן/בת הזוג, נהיה אחראים לקשר הנישואין שאנו מקיימים אתו. כך גם עם ילדים, אבל בתוספת של סיבוך - ילדים נשארים תמיד איתנו ואי אפשר להתגרש מהם.

אשמה היא רגש שעולה בתוכנו במצבים שבהם פעלנו באופן שסותר ערכים או עקרונות נורמטיביים שבהם אנו מאמינים. השאלה שנשארת פתוחה בקשר לבן שלך, טורינה, היא האם את חושבת שאת מתנהלת באופן שמצדיק תחושה של אשמה - האם את מתעלמת באופן מוחלט ממצוקתו של הבן שלך? האם את מפנה לו כתף קרה ברגעים שהוא ממש צריך אותך? האם את מרגישה שאת אמא שהזניחה את בנה?

אם התשובות שלך מתקרבות יותר ל"לא", אז אנחנו מדברים על שאלה של אחריות. כאן צריך להמשיך ולברר עד איזה גבול הורה יכול לקחת אחריות על בנו. יש הבדל בין התעלמות מוחלטת מכל מחויבות הורית לבין התמסרות טוטאלית לכל ביטוי של צורך קטן שלו. טוב שאתם נמצאים במסגרת טיפולית, מפני ששם המקום לברר עד היכן מחייבת אותך האחריות. נכון, מסכים אתך שלעתים קרובות מתקיים קונפליקט בין צרכים סותרים - של ההורה ושל הבן - אבל קיים הבדל יסודי: את אחראית על הבן באופן שאינו סימטרי למידת האחריות שלו עלייך.

מעבר לכך, נראה שמלבד הקשיים שאת חווה, הבן שלך נמצא במצוקה קשה, וטוב שאתם נמצאים במסגרת טיפולית, אפילו אם מסגרת זו מציבה לך דרישות. גם כאן - ההימצאות בטיפול היא סוג של אחריות שלקחת על עצמך!

מקווה שהעבודה שאתם משקיעים תוביל אתכם למקומות יותר טובים ולתקופות יותר נינוחות.