מעבר למה שכתבתי למטה יש דברים

נוספים שמדאיגים אותי. בעלי הוא נפגע טראומה שהצבא טרם הכיר בו. אני סובלת מפיסרומיאלגיה ודיכאון ושנים של חיים לצד פראומטיסט לא הוסיפו לשלוות נפשי. המתחים שנוצרים כתוצאה מתפקוד בתנאים כאלה הם בלתי אפשריים. אני מרגישה כאילו קלפו את עורי ואני חשובה לכל דבר ברמות על. אני מרגישה שהמשפחה מתפרקת. למרות אין סוף מאמים, טיפוליים פסיכולוגיים אבחונים ועוד לא עוזר לי כלום.

בוודאי שזה משפיע בצורה כזאת או אחרת על הילדים. אני כ"כ משתדלת אבל נורא-נורא קשה לי. אני אחרי 11 שנה של טיפול. נו אז (מטפלים שונים, ובהתמדה) כך שאי אפשר לומר שלא התמדתי או שהמטפלים כולם לא היו טובים. אני במבוי סתום עם הוצאות כספיות לא מבוטלות (יש עוד על מה להוציא חוץ מפסיכולוגים). לפעמים אני פשוט רוצה לא להיות. פוף....להעלם לחלוטין.